title
title
title
title
title
title
ראיון עם יוסי קיסר

ראיון עם יוסי קיסר 

מתאריך       12.12.2012

 מראיינת:  דרורה הייק (קור)

 יוסי קיסר יליד חלב שבסוריה  עלה לארץ בדרך היבשה בתאריך--- ועבר דרך כפר- גלעדי  מספר את סיפור עלייתו ארצה.

נולדתי בחלב בעיר שהיא הגדולה ביותר ונקראת מבחינה היסטורית ארם- צובא. זה מוזכר בתנ"ך.זה קשור לנסיון הראשון של אברהם אבינו "צא לך מארץ הכנעני עם מקנה גדול מאוד..." והוא הגיע לחלב . למה קראו למקום 'חלב'? כי הייתה לו פרה שנתנה חלב. הערבים קראו לפרה של אברהם אבינו בשני שמות אחד מהם זה 'חלב'.

המקור שלנו הוא גירוש ספרד 1492. חלק הגיעו לאירופה המערבית וחלק לאירופה המזרחית. משם עברו לטורקיה. קיבלו אותנו כי הטורקים מצאו שאפשר לעשות מסחר עם יהדות זו. ההורים שלי נקראו משפחת דואק. 'דואק' פירושו כוהנים. כמו כהן צדק אצל האשכנזים.

דרורה: כמה דורות אתם בחלב?

יוסי: הרבה דורות. הורינו וסבינו ישבו בחלב 250 שנה.

דרורה: כמה יהודים היו בחלב? בשנים 1940 והלאה

יוסי: היהודים החלו להגר כבר מ 1930 -32 עם עליית הנאצים לשלטון. חלק מיהודי חלב עברו לניו-יורק. עשרים-עשרים וחמישה אלף מנתה קהילת יהודי חלב. אז והיום הם נחשבים לקהילה היהודית העשירה ביותר בניו יורק.

העיר חלב עצמה הייתה כמו כפר גדול כיום. עם רחוב ראשי העובר באמצע. היה לנו גם 'טרמוואיל '- מן רכבת חשמלית כזו. גרנו בעיר העתיקה. היינו עניים. למדנו תורה. היינו שישה ילדים. כלומר היינו יותר אך חלק נפטרו: רחל, אברהם, יצחק, יעקב(שנפטר מחנק), משה (שנפטר), יוסף אהרון- זה אני. אבי היה חזן בבית הכנסת. היה בית כנסת עתיק בחלב מ300-400 לפני הספירה. (586 חורבן בית ראשון). בית הכנסת הגדול השתרע על 4 דונם להערכתי. מינימום. זה כלל אולמות, חצרות, ספריות, חדרי לימוד. הספריות היו אוצר. אחרי שהסורים הרסו הכל הם ניסו לשחזר.

אבי היה מבאי בית הכנסת. כל ערב שישי  היינו הולכים לשם. היה גם בית כנסת שכונתי +בית מדרש . הוא הוזכר על ידי הרמב"ם אחרי בירורו בסוריה ובחלב. הוא ציין שראה שם ילדים חכמים ולמדנים. בית המדרש נוצר ע"י חכמי העדה. למדנו שם תלמוד תורה. אך זה לא הספיק לנו , רצינו להיות יותר מודרניים, יותר מלומדים בלימודים כלליים. אז עברנו ל'אליאנס'. זה היה בי"ס צרפתי. יצרנו תנועת נוער. אני הייתי בקבוצות הראשונות של 'קבוצת אליאנס' , יחד עם ישראל פרנס. למדו שם שפות- ערבית, צרפתית, עברית. לא למדו אנגלית כי הצרפתים לא איפשרו.(ברור למה – סוריה הייתה תחת מנדט צרפתי והם היו במאבק עם האנגלים על שטחי השפעה-הערה שלי). משה פרדו היה המורה לעברית. זו הייתה עברית התחלתית. לא התייחסנו ללימודים ברצינות. העדפנו ללכת למוכר האופניים..

דרורה: הגבול עם ישראל היה פתוח אז?

יוסי: את הגבול ניתן היה לעבור רק עם סרטיפיקט. אבל למעשה הוא היה פרוץ. אז התחילה עלייה ונהירה לארץ ישראל.

דרורה: מה היה הגורם לעלייתכם?

יוסי: היה גורם ציוני מובהק. לא רדיפות. הייתה קצת הסתה של הערבים, אבל עם הערבים חיינו טוב מאוד. הם התקבלו אצלנו בצורה יפה. יותר מאוחר עברנו לבית יותר גדול של הווקאף המוסלמי. היחסים עם הערבים היו טובים. טובים מאוד. כשהתחילה העליה הזו היה פרוספריטי של המבריחים. כי היה צריך רשיון מיוחד לעבור לבירות. אירגנו לנו רשיונות כשהחלטנו יום אחד לנסוע לפלסטין. התארגנו אני ואחי. אח גדול שלנו עלה כבר לפנינו. היסוד שלנו בא"י התחיל כבר ב- 1909. אבא שלי בא לירושלים וקנה מגרש במחנה יהודה. כבר הכרנו פה אנשים. אחי הגדול בא לארץ וקנה 5 דונם בפתח תקווה. אח"כ, כשבאנו לחפש אותם הם כבר לא היו. למה? הבריטים עשו סדרי קרקעות ורשמו – אך אז לא היינו כאן. בסוף גילינו שנבנה על זה בית כנסת. גם האבא שלי והדוד, והאח באו לחפש את הקרקעות אך לא מצאו ולא הצליחו לממש את הרכישה.

אחי ואני עלינו ב 1942. נסענו לבירות. מצאנו את עצמנו ישנים בבית הכנסת 'ציון' בבירות. ידענו שעלינו למצוא מישהו בבירות שיעביר אותנו. ההורים לא ידעו שעלינו לרכבת. היהודים המקומיים בבירות עזרו לנו למצוא את המתווך. הוא העביר אותנו לצידון. היינו 8-9 חברה. מצידון עלינו למשאית כזו. היו הרבה טילטולים. אחרי צידון היינו צריכים להגיע למרג' עיון. זה ליד מטולה.

דרורה: כן, כן, אני מכירה.

יוסי: הורידו אותנו הרבה לפני זה. לא ממש עד הגבול, כדי שלא ניתפס. עברנו בשבילים, שטחי זיתים, והרים. הלכנו רק בלילה מ- 6.00 בערב. אתה הולך עד שאתה מגיע לגבול. היו שם מטעי זייתים רומיים עתיקים. הגענו לאזור הגבול ושם חיכה לנו מישהו. נודע לי יותר מאוחר שזה היה עקיבא פיינשטיין. הוא מראש פינה. הוא ידע ערבית למרות שהיה אשכנזי. והיה עוד אחד איתו 'יעקובה', תימני, והלכנו כל הקבוצה 7-8 אחריהם בשקט ופתאום ראינו שאנחנו אצל היהודים.

ידענו ולא ידענו מה זה קיבוץ. לא ידענו מה המשמעות של זה. הגענו לקיבוץ כפר גלעדי והכניסו אותנו לישון במתבן. אמרו לנו שזה כדי שהבריטים לא ימצאו אותנו. נתנו לנו בד כזה (יוטה), הכנסנו קש בפנים וזה היה מזרון. היינו יוצאים בבוקר 2-3 בשלשות לא ביחד לחדר האוכל. זה היה בצריף כזה. אכלנו לחם ומרגרינה. לא הבנו מי זה החברה האלו שהולכים ככה חבורות בשבילי הקיבוץ ומדברים. מרביתנו ידעו עברית אבל לא עברית רגילה

מדריכה אחת הסבירה לנו על הקיבוץ ועל "'השומר". אח"כ עלינו למשאית ועלינו לאיילת השחר. באיילת השחר ירדנו מהמשאית והלכנו ברגל כדי לעקוף את ראש פינה שהייתה שם תחנת ביקורת . אח"כ נסענו ליגור. ביגור ישנו בצריף מפח. זה היה במאי. חום אימים.  אבל לא היו לנו דרישות. לא קיטרנו. לא דרשנו כלום. אבל נתנו לנו גם חלב. כן, הייתה רפת אז היה חלב. ביגור ישבנו איזה 10 שעות ואחרי זה העבירו אותנו להסתדרות הכללית בחיפה. קיבל אותנו יצחק שילוח. אנשי ההסתדרות היו אז בשלטון. הם היו מטעם הוועד הלאומי (לפני קום המדינה לא היה שלטון- הערה שלי). אני קיבלתי חצי לירה. ואחי חצי לירה. ירדנו לחיפה לעיר התחתית. דודי אח אמי גר בחיפה מ- 1932. הוא לא ידע על בואנו. הוא מצא אותנו דרך יצחק שילוח. לקחנו חדר אצל ערבים בגבול רח' הקישון, רח' עירק קראו לו, אח"כ נקרא רח' קיבוץ גלויות. כולנו גרנו בחדר הזה. ערבי בשם ראשיד-אדיק היה בעל הבית. שילמנו לו שכר דירה. אני מגיל 13-14 מחפש עבודה כדי לחיות. מצאתי עבודה בכיפף פחים עבור הצבא הבריטי. נכנסנו לצופים של ביה"ס הראלי. אח'כ עברנו לשבט הצופים של אליאנס. קראו לנו קבוצת 'חלמיש'. היה מדריך בשם קיפי שהיה מקריא לנו סיפורים על ה"שומר" וכו'. אהרון ידלין היה מדריך שלי. השתלבנו מהר מאוד. היינו כבר חלק מהיישוב. אחרי שנתיים ראיתי שהמצב רע.

דרורה: לא הכניסו אותכם לעליית הנוער?

יוסי: הציעו לנו אך לא התאים לנו. חזרתי לאח שלי שעבד  כפועל בקיבוץ חניתה. הוא אמר: יש לי חבר שיכול להחזיר אותך לחלב להביא את ההורים. עליתי לחניתה ומשם למושב עלמה, שם עליתי על מונית של ערבי והוא הביא אותי לביירות. לא הייתה שום תקשורת עם הבית בסוריה. בקושי מכתב פעם ב.. איך העזתי אני לא מבין. הגעתי לבי"הכ בבירות. ביום חמישי נסעתי ברכבת לחלב. זכרתי איך להגיע הבייתה. אימי לא הבינה מה קורה. הם ידעו שנסענו לפלסטין. היא קראה לאבא מביה"כ . כעבור חודש- חודשיים אני ואבא ואמא מכרנו את כל הציוד של הבית שיהיו לנו הוצאות נסיעה. נסענו שוב לביירות. אני הייתי בחור חזק. אני זוכר שסחבתי אותה על הכתפיים. כשעברנו את הגבול לקחו אותנו מהגבול ועשינו שוב את אותו המסלול כפר גלעדי – איילת השחר- יגור- חיפה. אבא שלי החליט לשכור בית  אך הכסף שהיה לו לא הספיק לכלום. לא היה שווה כלום. אז חיינו במינימום האפשרי. חיינו מלחם וזייתים. בשבת היו נותנים לנו חלבה. זה היה לוקסוס. רק הלירה שנתנו לנו זה מה שהיה אצלנו.

הגיוס שלנו לעזור בבעיות ביטחון החל ב1946. לקחו אותנו בגלל שידענו את השפה הערבית. חינכו אותנו מהתחלה לעבוד למען הארץ. זה החינוך שלנו. ציונים. מאז אני עובד 45 שנה בשירות המדינה. עבדתי במנהל כאחראי על שיקום הפליטים הערבים שנפלטו מכפריהם בעקבות המלחמה. נתנו לי 10 מליון לירות כדי לפתור את בעיית הפליטים. (לשלם להם פיצויים ולשקמם ביישובים אחרים. התפקיד שלי היה לפתור את כל הבעיות שנוצרו. אך הם לא רצו לשמוע. הם לא היו מוכנים לקבל כסף תמורת אדמה וגם לא אדמה חלופית. הם אמרו לי 'אתה מוכר לי משהו ששלי'. אני אמרתי להם, אתם יודעים מה? אם מחר יבוא אבדול נאצר הוא יחזיר לכם את האדמה. בשנים 1965-1960 טיפלתי בבעיית הפליטים. הייתי יושב אצלם ימים ולילות כדי לפתור את הבעייה. אך הם לא רצו בשום אופן

לפני עלייתינו לא ידענו מה זאת ארץ ישראל. שמעננו על א"י אך לא הבנו את המשמעות. כשראינו כתב עיברי היינו מנשקים את זה. זה היה בעיננו דבר קדוש. אספר לך על השנים 1942-1945.אוניות. השבת השחורה. אני השתתפתי בשבת השחורה. באו אלינו לקיבוץ אלונים. השתתפתי גם בעלייה לביריה, כשהבריטים לא רצו לתת לנו לעלות. לקחו אותנו. לא הייתה לנו בעייה להתגייס ולעזור. היום אומרים מפא"י, מפא"י (לגנאי). הם בנו את הארץ.

גם אנחנו השתתפנו. לא הרגשנו אפלייה. אנחנו ילידי חלב. אנחנו קרובים ליהדות אירופה המערבית . למדנו עליה בחלב. למדנו שפולין עשירה מבחינת יהדות. במלחמת העולם השנייה ב1940 התארגנו להגן על עצמנו וכדי לעזור ליהודים שמה. זה סיפור קטן. דיברת עם משה כהן? אני חבר בהנהלת מורשת ארם- צובא. את אמנון שמוש מהאזור שלכם את מכירה? הוא מתאר בספריו איזו יהדות הייתה שם. ועל אהבת א"י. הוא כתב את כל זה. הוא בהנהלה שלנו. יצרנו את שימור המורשת הזו וזה פועל כבר 15 שנה, במטרה לאסוף את כל המורשת ולהביא את זה ללימודים שזה לא ילך לאיבוד. כתר ארם צובא- איך שומרים עליו. לא סיפרתי לך על יום כיפור. זה מסביר את הרקע של האנשים. יהודים בכל רמ"ח אברינו.  לא ידענו מה זה להיות יהודי לא קנאי. ידענו מה יהודי צריך לעשות ושמרנו על זה. כיום אנחנו מנסים לגייס אנשים לאסוף את הסיפורים מהמורשת שלנו.

דרורה: מה המצב שם כיום?

יוסי: תראי, אין לסורים תודעה של שימור. תראי את החוברת הזו (נותן לי אותה במתנה) זהו כתר ארם-צובא. תראי את הצילום הזה, השכונות, הסימטאות, רואים פה את הכניסה למערת הצדיקים, וזו התכנית של בית הכנסת.  

דרורה: מדהים, מדהים.  זה סיפור מופלא העלייה שלכם. תודה רבה לך.  זה ייכנס להסטוריה.   



כתבות מן האתר

ארכיון

ארכיון