title
title
title
title
title
title
מאיר בריל


 

     מאיר בריל תורה שרייבר

 

יליד שנת 1909 נפטר בשנת 1975 ערירי. חבר תנועת הנוער נצ"ח מלטביה, עלה לארץ בסוף שנות העשרים של המאה שעברה והתיישב בקיבוץ טבריה, שם עסק בעבודת "הספנות" - מובילי הזיפזיף בין טבריה לעין גב. בשנת 1932 עם איחוד "קיבוץ טבריה" עם כפר גלעדי הצטרף לכפר גלעדי ועסק בעבודות טכניות שונות לרבות במסגרייה, אבל עיקר עיסוקו היה בסיוע לעליה ב'. מאיר בריל בכיניו המחתרתי "יעקב סלעי") הכיר היטב את שבילי המבריחים בהרים סובבי כפר גלעדי והיה הדמות המקשרת בין מורי הדרך השונים של "המוסד" לכפר גלעדי.

לימים, כפר גלעדי בנתה עבורו במיוחד צריף מגורים בקצה הגבעה הצופה פני מערב וצפון, משם היה יוצר את הקשר עם קבוצות המעפילים ומשם היה צופה בכל התרחשות חשודה ויוצא לפעולותיו העלומות של קשר עם המבריחים וחבירה לקבוצות המעפילים שהיו חוצים את הגבול. (הצריף עלה באש בסוף שנות ה-60). מתחת לצריפו של מאיר בריל בנה הקיבוץ בחשאי, סליק נשק שייתן תשובה לכל יציאה מהירה לפעילות.

מאיר בריל נפטר ב-1975 בכפר גלעדי ולא השאיר אחריו חומר מתועד על פועלו הרב.

 

אירוע העברת מעפילים ביום 4.12.1945 שבסופו נעצר מאיר בריל וישב בכלא בלבנון

 

וכך מספר מאיר בריל:

"במשך שנים הסתובבתי לבד וידעתי איך להסתדר בגבול. לאחר תקופה מסוימת התחילו גם בפלמ"ח להתעסק ולעזור בעבודה זו. (בשנים 1943-1946 פעלה יחידת הפלמ"ח – "החוליה" בהעברת עולים מארצות המזרח בדרך היבשה, הפיקוד ישב באילת השחר וכיתה אחת ובניהם המשורר חיים חפר ישבו בכפר גלעדי והיו יוצאים למשימה מבית ראשונים / הערה שלי: ת.ש.)

בהתחלה היו המובילים טובים, בסוף עבודתי התאספה קבוצת בחורים שלא ידעו כיצד להסתדר במיוחד המפקד שלהם שהיה קצת פחדן.

לקראת בוקר הייתי יוצא לקראתם ומביאם מהגבוליענקלה זייל היה עוזר לי להביא את העולים באמצע היום הביתה.

פעם אחת באה קבוצה וחסר לה אדם. קבלנו את השיירה כ-10 ק"מ מהגבול ליד הליטאני ושיירה זו הייתה מורכבת מזקנים וזקנות ו-20 ילדים הצעירים בני שנה –שנה וחצי. אם הילדים הייתה עיוורת והילדים צרחו כל הזמן. מפקד החוליה היה צעיר מאד ולא ידע את הדרך, הראיתי להם את הדרך כי הכרתי את הדרכים היטב, רציתי לחכות ולבדוק את הדרך לפני שנמשיך ללכת אך מפקד החוליה, רצה להמשיך, אמר שהוא מכיר את הדרך, אחרי כ-15 דקות עלינו על מארב של שוטרי גבול שהאירו בפנסים וירו על השיירה. הפלמ"חאים ברחו...

היה מסודר כך- חלק מהחבר'ה היו "מגינים" והיה לנו נשק, וחלק סחב את הילדים על הכתפיים, אני הייתי בין השומרים אך בהיתקלות המפקד זרק לי לתרמיל ילד, והתחיל לברוח.

הילד שעלי הסתבך בתיק ולא יכולתי להורידו בזמן האירוע ולא יכולתי לברוח. הילד בלט מעל ראשי דבר שמנע ממני לירות על חיל הספר. בסוף עם פנסים גילו אותי והחלו לצעוק. התחלתי לברוח אך הם תפסוני מצאו את אקדח להפצצה שהיה לי. את האקדח השובה לקח לעצמו, כך שיכולתי להכחיש שהיה לי נשק.

הובילו אותי לג'ידדה משם הועברתי לצידון לחקירה. החוקר ממטולה שהכיר אותי –שתק ולא הסגיר אותי.

המשטרה החשאית מלבנון לקחה אותי אליהם והביאו לי מתורגמן – את הרב של צידון, אז הבנתי כי חיי נצלו ישבתי קרוב לשנה בבית הסוהר.

 

                                

 

                                                                            הצריף של מאיר בריל




כתבות מן האתר

ארכיון

ארכיון