title
title
title
title
title
title
חיים חפר

סיפורו של חיים חפר/ על אירוע 4.12.1945

     מתוך ספרו של חיים גופר "בלילות חשוכי כוכבים" עמ' 138-144 הביאה: תורה שרייבר

 

 "כל העניין היה שזו הייתה פשוט שיירה איומה ונוראה. לא גדולה במיוחד 24 איש. אמרו לנו שתבוא שיירה של מבוגרים וילדים. באו 4 מבוגרים וכל היתר ילדים ונשים. הסיפור התחיל כשליווינו את עקיבא פינשטיין לכיוון ההוא והלכנו לקבל שיירה באותה ההזדמנות. זה היה אחרי ליל גשם ואחרי שאכלנו בכפר גלעדי. אני חושב שנכנסנו 15-20 ק"מ לעומק לבנון. הכי עמוק שנכנסנו אי פעם ואז מגיעה שיירה, 4 מבוגרים וכל השאר נשים וילדים ושני תינוקות, תאומים בני שנה. הם באו באוטו צבאי, עם ברזנט כמובן. כמו שהם יורדים מהאוטו התינוקות החלו לילל ובלילה אתה שומע תינוק מייל ונדמה לך ששומעים אותו למרחק. היה לי בתרמיל הגב (אף פעם אתה לא עוזב תרמיל גב יהיה מה שיהיה) סוכר לקפה וגם קפה. באותה שירה היינו 6-7 אנשים, מה שנחשב לכוח גדול, היה גם בחור מכפר גלעדי שביקש שניקח גם אותו פעם, ואחר כך ישב שלושה חודשים אחרי הפעם הזאת. (הכוונה למאיר בריל /הערה שלי ת.ש.).

 

ואז אושרק'ה שהיה מפקד השירה אמר לי: "תשמע חיים,אתה תגיע איך שלא יהיה תגיע. קח את האימא הזאת וקח את הילדים", והייתה גם ילדה אחותם, בערך בת 9 ואז השאירו אותי עם האישה, התאומים והילדה. הילדה החזיקה בילד אחד ואני החזקתי באחות והאישה הייתה עיוורת בלילה, היא סבלה מעיוורון לילה. אמרתי לה שהיא תחזיק אותי בתרמיל הגב ותלך אחרי, והתינוקות צורחים והשיירה מתחילה לקחת "שוונג". ופה גם ההליכה קשה וגם אישה שמחזיקה אותך ומדי פעם נופלת.

בסוף חשבתי על משהו, עצרתי את השיירה הקטנה שלי, הוצאתי את הסוכר מהתרמיל ומילאתי את הפה של הילדים בסוכר והם נרדמו. אז התחלתי ללכת קצת יותר מהר והילדה התלוננה על כאבים מהבוץ. היא דברה קצת עברית. שאלתי אותה איפה למדה עברית והיא אמרה שלמדה ב"תלמוד תורה" ואז היא אומרת לי "אני לא יכולה ללכת, קשה לי עם הבוץ". אמרתי לה: "תורידי את הנעלים ותזרקי אותן תקני לך אחרות בארץ". אז היא אומרת : "לא, קניתי נעליים חדשות בשביל להיכנס איתן לארץ ישראל",  אז

כשאמרה לי דבר כזה, לקחתי את הנעליים ושמתי אותן בתרמיל הגב ואנחנו ממשיכים ללכת.

התחלנו להיכנס כבר לקצב הנכון של ההליכה וממש לפני הגבול שמעתי כבר את השיירה. כלומר הייתי כבר ממש בזנב של השיירה, כמעט הגעתי, ופתאום התחילה אש מז'נדרמים שחיכו לנו במארב. והיא מחזיקה לי את התרמיל בצורה נואשת. הורדתי את התרמיל והוצאתי את האקדח,פרבלום, שהיה שם (על האקדח יש סיפור מאוחר יותר / הערה שלי ת.ש.).  היה קשה להוציא אותו מפני שהוא הסתבך והרימון היה בתוך מטפחת מפני שהוא שפשף לי את הרגל כל הזמן. יריתי שני כדורים לעבר הפנסים, כי הז'נדרמים נסעו עם פנסים וחיפשו, ואז הפרבלום נעצר. שמעתי את הצעקות של החבר'ה: "לברוח" ! השארתי מאחורי הסלעים את המשפחה שלי ואת המעיל שלי.

 

זה היה ביום שבו הממשלה האנגלית הודיעה שמי שייתפס עם נשק ביד דינו תלייה, אז רצתי לכיוון הוואדי למטה כדי לברוח מהם והם חסמו את הגבול ואני חשבתי לעשות איגוף. הלכתי ופתאום התחלתי לראות שגם בוואדי מסתובבים "חבר'ה". החלטתי שאני שוכב שם עד הבוקר. לקחתי מה שהיה לי, הרימון והאקדח, החבאתי אותם מתחת לאבנים ועשיתי סימן כלשהו. התחלתי להתרחק מהמקום ואני רואה כאילו שאני מוקף. כי אני הייתי האחרון. ומתחיל להאיר השחר ואני רואה פרש מהכפר רוכב בוואדי לכיוון הגבול. לא ידעתי אם אורבים לי והחלטתי שהפרש הזה יהיה הגשש שלי. הוא ירכב ואם ישאלו אותו אם ראה יהודים או משהו כזה, אני אדע שיש מישהו בסביבה ואברח. ראיתי שהפרש הגיע עד הכביש כמעט ואין אף אחד. פתחתי בדהרה. אני רוצה להגיד, שאינני חושב שאיזה ספרינטר היה משיג אותי.

עברתי את הגבול והייתי משוכנע במאה אחוז שאני הניצול היחיד.

 

באותה פעולה נעצר הבחור מכפר גלעדי, הוא בלבד. אנחנו כולנו הצלחנו לברוח. הוא פשוט לא ידע לברוח. אתה לוקח בחור מכפר גלעדי, שלא הכיר את השטח ולא שום דבר, וכשיורים עליו, אז הוא נשאר במקום. והשיירה נתפסה.

החזירו אותם לביירות, הם ישבו שם שלושה שבועות ואחר כך חזרו והעברנו אותם לארץ.



כתבות מן האתר

ארכיון

ארכיון