title
title
title
title
title
title
ילדי בר

ילדי בר

סיפרה: רחל סגל-רבינוביץ

חרזה: מיריק שניר

 

היינו חבורה נועזת של ילדי בר,

על גבעת רוחות – בארץ הצבר,

יחד התרוצצנו – בקרים וערבים,

בכל פינה במשק – אפנו תוחבים,

בראש, יואב אלון – הוא היה הבכור,

אחריו: עמליה ציפורי, צביה אפרתי, בינה טחור,

יעל גבעוני, רם אליוביץ,

רחל סגל ואורי הורביץ.

 

והיו לנו בשכנות, ידידים חביבים,ילדי-בר כמונו – בני דודים – ערבים,

הם גרו בכפר אבל, בגבעה הסמוכה,

שבתנ"ך נקראה: אבל-בית מעכה.


כל שבוע, ביום השישי –

שאצלם היה תמיד – יום חופשי,

אל חצר בית ספרנו הם היו מגיעים,

ושיחקנו: מחניים, קלאס, תופסת והציידים באים.

 

בשבתות ימים שלמים טיילנו לבד,

בלי ליווי ובלי אישור מאף אחד.

גדרות לא היו, הכל היה פתוח,

ירדנו לרואחינה, חופשיים כרוח,

לדרדר, לסלע הגדול, לעמק הנעלם.

לחילות, לצבעונים, צעדנו כולם:

בראש, יואב אלון, הוא היה הבכור,

אחריו: עמליה ציפורי, צביה אפרתי, בינה טחור,

                                                            יעל גבעוני, רם אליוביץ,

                                                            רחל סגל ואורי הורביץ.

 

שבת אחת, היינו בני אחת-עשרה בערך,

החלטנו לבקר את חברינו באבל, ויצאנו לדרך.

הימים ימי מאורעות – שלושים ושש-שלושים ותשע,

בגליל רבו הסכנות וגבר הרשע,

את כל זה לא ידענו כלל, כשיצאנו לטייל,

כדי לשחק עם חברינו הערבים, באותו התל:

בראש, יואב אלון, הוא היה הבכור,

אחריו: עמליה ציפורי, צביה אפרתי, בינה טחור,

יעל גבעוני, רם אליוביץ,

רחל סגל ואורי הורביץ.

 

בצהלות התקבלנו שם – כידידים ורעים:

ושיחקנו: מחניים, קלאס, תופסת והציידים באים.

עד שאיש אחד שיער, שבתחשיבה - בכפר-גלעדי,

המבוגרים כבר דואגים ומחפשים את הילדים,

הן הימים ימי מאורעות - שלושים ושש-שלושים ותשע,

ובגליל רבו הסכנות וגבר הרשע,

על כן הוא מיהר וסיפר למוכתר,

וזה הגיע בבהילות וככה אמר:

ברוכים הבאים, או "מרחבא" בשפתו,

והזמין אותנו להתארח בצל קורתו,

ולמרות שהעדפנו להישאר במגרש,

לא יכולנו לסרב והלכנו בלי חשש:

בראש, יואב אלון, הוא היה הבכור,

אחריו: עמליה ציפורי, צביה אפרתי, בינה טחור,

יעל גבעוני, רם אליוביץ,

רחל סגל ואורי הורביץ.

 

ב"מאדפה" שלו – אולם קבלת האורחים,

הוא ארח אותנו כאברהם, את שלושת המלאכים.

הושיב אותנו על כריות והתייחס אלינו יפה,

נשותיו ובנותיו הגישו לנו בקלאווה וקפה,

והמתנו שם בנימוס, חבורת ילדי בר,

עד שיסיימו להכין את האורז והבשר.

 

ובינתיים שלח המוכתר רוכב לכפר-גלעדי,

להודיע שה"מציאות שלהם" – כלומר הילדים,

שמורים היטב בביתו, וזוכים לאירוח כהלכה,

בתל אבל – שבתנ"ך הוא: אבל בית מעכה.

 

כן חברים, היו ימים,

כולנו היינו – יותר תמימים,

ולמרות כל מה שעברנו מאז – והשכחה,

אנו מתגעגעים לידידינו, מאבל בית מעכה.



כתבות מן האתר

ארכיון

ארכיון