title
title
title
title
title
title
בשולי יום הזיכרון

סיפורה של בתיה פישמן

 

ראיינודורית אמיר וכרמלה גורלי

 

בתיה נולדה ב-1931 בעיירה במזרח אוקראינה.

משפחתה גרה בבית עם חצר משותפת לשלוש משפחות של קרובים וידידים. אביה של בתיה היה חייט והפרנסה הייתה מצויה בביתם.

אביה של בתיה חזר בשנת 1940ממלחמת רוסיה פינלנד, כחייל בצבא האדום. כשפרצה המלחמה בברה"מ, הבין האב החייל את משמעות המלחמה הזו ליהודים, והחליט מיד לברוח עם כל משפחתו למזרח, לאסיה התיכונה! וכך הציל את משפחתו.

בתיה הייתה בת 10, כאשר פלשו הגרמנים לברה"מ בהפתעה, ב- 22 ליוני 1941. במלחמת העולם ה-II הוא נפצע ומשפחתו לא הורשתה לבוא לבקרו, ועל כך איננה סולחת להם לרוסים!. בשנת 1943 קבלו הודעה כתובה על מותו במלחמה.

בתיה מספרת שזמן קצר לפני כן, הם קנו בית גדול חדש ועברו להתגורר בו. אמה החליטה שמוותרים על הבית וקרעה את מסמכי הקניין של הבית!

בתיה מספרת שעד שפרצה המלחמה היא בקושי ידעה על יהדותה. כשנתקלה בתופעות אנטישמיות בביה"ס, רק אז בכתה א' הבינה מהי המשמעות של להיות יהודיה. סטלין ששלט ברוסיה אסר על כינויים של היהודים בכינוי "ג'ייד".

האב אסף את משפחתו: אשתו ושתי בנותיו, בתיה בת 10 ואחותה כבת 18, סבתא אימה של האם, ודודה, אחות של אימא. האח בן ה- 15 לא הורשה לצאת עם המשפחה, הוא גויס, הוגלה, סבל מאוד, אך שרד את המלחמה בהרי אוראל. משפחתה לא ראתה אותו עוד.

בתיה מתארת שהמשפחה ארזה אך ורק כלי מיטה ובגדים, ויצאו לרכבת הבהמות הנוסעת לאסיה! שם התמקמו בקרון יחד עם עוד הרבה יהודים שברחו כמוהם לאסיה התיכונה.

היעד של האב היה: סמרקנד שבאוזבקיסטן. הנסיעה ארכה כשבועיים, בתנאים קשים מאוד! "ישבנו צפופים בקרון ללא כסאות על הרצפה וכאשר הרכבת הייתה עוצרת היו נותנים לנו לחם יבש ומים חמים וזה היה מאוד טעים! עברו כל כך הרבה שנים ואני עדיין זוכרת את זה כל –כך טוב."

"מצאנו דירה קטנה בסמרקנד, למזלנו, ובה גרנו: אימא, אחותי ואני, סבתא ודודה. לאחר זמן מה אבא הביא גם את אימו אלינו, מהעיירה.

לאחר זמן קצר אבא גויס לצבא האדום. נפרדנו ממנו, ושוב לא ראינו אותו יותר. נודע לנו שאבא נהרג בהגנה על סטלינגרד".

בתיה מתארת את המאבק המתמיד להישרדות שלהן במהלך 5 השנים בהן חיו בסמרקנד, וכך היא מספרת:

"אפשר לומר שהדודה שלי הצילה אותנו מרעב! הדודה ידעה לארוג ואף לבנות נול גדול!, זה היה המקצוע שלה. וכך בהיותי בת 11, למדתי את מלאכת האריגה.

כולנו היינו מגויסות לעבודה שהתנהלה בבית בשעות אחה"צ, כי בבוקר, הן הלכו לעבוד בבתי חרושת במשכורת רעב, מאחר ואסור היה ליהודים לעבוד בבית".

בתיה נזכרת שהיה שוטר שבא לביתם לבדוק אם הן עובדות בבית, והן, הנשים, שלחמו להישרדותן, שיחדו אותו, ודחפו לו שטרות כסף ליד, שישתוק, שלא ילשין!".

אוזבקיסטן ידועה בתעשיית הבדים היפים, הצבעוניים והיצירתיים. בתיה למדה לארוג וגם לרקום, ובכך היא עוסקת עד היום: תפירה, רקמה צבעונית ויפה!

אימה של בתיה למדה לתפור, קנתה מכונת תפירה, ובתיה זוכרת אותה מאחורי המכונה הרועשת, כל יום אחה"צ והערב!

בתיה מספרת:

"גם אני עבדתי קשה. בבוקר הלכתי לביה"ס, ואחה"צ הייתי הולכת עם אחותי לשוק, ומוכרות את הבגדים שדודתי ארגה ואימא תפרה. במיוחד אהבו לקנות אצלי את נעלי הבית שאימי ידעה לתפור!

את השיעורים הכנתי בלילה לאור הנר!

ביה"ס התנהל בתנאים מאוד קשים: הרבה ילדים בכתה אחת מכל הגילאים. לא היו מורים, היו כאלה שהתנדבו ללמד אותנו. אני זוכרת שפעם באה מורה ללמד אותנו והתעלפה באמצע השיעור מרוב רעב ותת תזונה!

כך שרדנו, כאשר כל אחד מאיתנו תורם את חלקו לפרנסה.

ידעתי וגם ראיתי שיש אנשים רעבים ברחובות סמרקנד, יהודים ופליטים אחרים שלא מצאו מקום לגור והיו זרוקים ברחובות רעבים וחולים.

סיפרו לי שהרבה מתו ממחלות ומרעב!

המזל שלנו היה שדודה פולה ידעה לארוג והיא הצילה אותנו ממוות ברעב, ואמי שלמדה לתפור ועבדה ללא לאות, ואנחנו, אחותי ואני, שמכרנו בשוק את הבגדים!".

בתיה מספרת שבאמצע 1946 יצאו מסמרקנד. להלן סיפורה:

"היה לנו מזל גדול שנתנו לנו לצאת מאוזבקיסטן, וזה הודות לאחותי שהתחתנה עם יהודי פליט מפולין. שלטונות ברה"מ נתנו אשרות יציאה לפולין רק לפליטים הפולנים שבאו עם תחילת המלחמה.

בזכות גיסי, נתנו לכל משפחתנו לצאת לפולין.

יצאנו, אימא, אחותי ובעלה ותינוקם בן החצי שנה, וסבתא אמו של אבי.

סבתי השנייה נפטרה בסמרקנד.

היינו בפולין כחודש, ומשם התחלנו לנדוד ברחבי אירופה.

אני זוכרת שגנבנו גבולות, זחלנו בלילות עם השליחים מא"י.

לימים ידענו שמפעל הבריחה הזה נקרא עלייה ב'.

באחת הפעמים ציוו עלינו המדריכים או מורי הדרך לזרוק את כל הציוד האישי שיכול לזהות אותנו כיהודים, וכך זרקנו את כל התמונות שנשארו איתנו כל השנים, ונשארנו ללא תמונה אחת של אבא!

הגענו בנדודינו לגרמניה ושם הביאו אותנו למחנה עקורים בעיירה איכשטאט. כנערה בת 16, הציעו לי לצאת לקיבוץ הכשרה בגרמניה מטעם תנועת הנוער "דרור" וכך עשיתי.

הייתי שם במשך כשנה, זו הייתה תקופה יפה בחיי! בקיבוץ ההכשרה היו מדריכים מא"י שלימדו אותנו ציונות, מה זה א"י, וכן לימודים כלליים, ואף התחלתי ללמוד טכנאות שיניים. אני זוכרת שלא ידעתי לבטא את המילה "שלום", כל-כך מוזרה הייתה לי השפה העברית. רק במחנה ההכשרה התחלתי להרגיש ממש את יהדותי, מעניין, דווקא בגרמניה!!

שם הכרתי את אלכס שלמד אלקטרוניקה והפכנו לזוג. אך לאחר זמן קצר גייסו את אלכס למחנה אימונים קצר, ומשם עלה לארץ ב- 1948, כדי להשתתף במלחמת השחרור על כיבוש באר-שבע וקרבות נוספים. הקשר בינינו נותק.

משפחתי חיפשה אותי ולאחר שמצאו אותי ביקשו שאחזור ואצטרף אליהם למחנה בגרמניה וכך עשיתי".

על סיפור העלייה:

"אני זוכרת שליד חופי הארץ הייתה סערה חזקה בים והאוניה הקטנה שלנו כמעט וטבעה. הקפטן שינה כיוון ליד החופים, היינו מבוהלים מאוד!

למזלנו, ניצלנו מטביעה, וכשירדנו בחוף חיפה, התרגשתי כל- כך, רציתי להתכופף ולנשק את האדמה, ההרגשה הייתה שאני באה הביתה! קיבלו אותנו מאוד יפה, מטעם הסוכנות!!

עברנו לגור בירושלים, ושם למדתי טיפול בתינוקות. תמורת הטיפול קיבלתי 10 ל"י לחודש ומזה התקיימתי.

אלכס מצא אותי, והתאחדנו שוב, ולאחר מלחמת השחרור התחתנו, בפברואר 1951. אלי הבכור נולד בדצמבר 1951.

הגענו לכפר גלעדי ב- 1956 לשמחתנו הרבה!!!".



כתבות מן האתר

ארכיון

ארכיון