דברים שלא נאמרו בכפר עציון
בכנס של בני וידידי כפר גלעדי הייתי יותר מדי מרותק לחוויה הגדולה של הפגישה, עם אנשים
שמסמלים בשבילי פרק חשוב ואולי מכריע בחיי. זיכרונות ונוסטלגיות עלו וריגשו והייתי טרוד לפעמים
לפענח איזה "ברווזון" שלימדתי לפני 50 שנה עומד עתה לפני כברבור נאה- חוויה אדירה,
ולא הייתי מודע לכך שלכל השמחה הזאת היה חתן! רק כאשר ישבו בסוף להאזין לדברי השבח,
התברר לי במי מדובר ושאני המורה החי היחידי של רן במקום ושזאת ההזדמנות להתייחס לעובדה זו.
אבל כשעמדתי לפתוח את הפה, הוכרז שהשבת קרבה והנהגים חסרי סבלנות. אני מרשה לעצמי, אם כן,
להעביר בכתב מה שרציתי להגיד ולא אמרתי בכפר עציון.
כשלרן היו רבע מגילו והיקפו הנוכחיים, הייתי מורה לציור ומוסיקה בכ"ג. במרוצת הזמן התגלו שטחי
התעניינות משותפים: רן, כמו רבים אחרים, מצאו את המשמעות שיש למוסיקה קלאסית בחיים ואני זוכר גם
את התעניינותו בציור: בתחרות ארצית לבתי ספר שמשרד החינוך והרשות להגנת הטבע הכריזו
לעיצוב כרזה למניעת שריפות, זכו רן ושלמה קליין בפרסים הראשונים.
שתי הכרזות הוצבו בגודל של מעל 2 מטר גובה לצידי הכביש, העולה ממטולה למשק.נ וצרה כימייה מיוחדת
ביני ובין כמה תלמידים ורן ביניהם, שהתפתחה לידידות כנה הנמשכת עד עצם היום הזה, למרות שדרכינו
נפרדו מזמן. ברוח האמירה: "ידידים טובים הם כמו כוכבים - אנו לא רואים אותם תמיד אבל אנו יודעים שהם ישנם
שם כל הזמן".
יתכן שאני משלה את עצמי. יתכן שכימייה זאת כלל לא ייחודית לגבי, אלא קו מאפיין ביחסו של רן לכולם.
קיים איזה ניגוד בין הדמות שהגורל הועיד לה להיות בודדה בחיים עם האיש החברתי ביותר, ידיד של כולם:
של אדם, בעלי חיים וצומח. הנכונות והיכולת לחלוק עם הזולת בעת שמחה ובעת צער, כשאין לתאר יום הולדת
"עגול" בלי נוכחותו של רן מצד אחד ומצד שני- ביקוריו על יד מיטות חולים סופניים והשתתפות מרגשת
בלוויה או אזכרה ליקרים - מעידים על לב רחב ואנושיות עמוקה.
חוש ההומור הסרקסטי, המקורי, הבלתי רגיל, תורם תמיד להרמת המורל ולאווירה משעשעת בכל
פגישה עימו.
ידועים מפעליו של רן ותרומתו להקניית אהבה לטבע, לחי ולצומח אצל צעירים – לא ארחיב עליהם את הדיבור.
התגאיתי ברן לפני למעלה מחמישים שנה כתלמידי ואני עדיין גאה, שרן נמנה עם ידידי הטובים.
גידי קייך.
הערה: גידי והדרה קייך בשורה הראשונה מימין, בתמונת המפגש עם רן בכפר עציון.
