איך חיינו בשנים הראשונות

יהודית הורביץ מספרת איך חיינו פעם

 בית התינוקות הראשון במשק היה בקומה השנייה של בית האבן הראשון. חוה אלון ואני היינו המטפלות ל-18 ילדים. התנאים היו שונים בהרבה מהיום, התינוקות קיבלו אוכל טוב. שמרנו בשבילם אוכל על חשבון החברים. אז, כל האימהות הניקו. היו כאלו שהיה להן שפע של חלב והן הניקו גם ילדים של אימהות אחרות שלא היה להן הרבה חלב. יותר מאוחר הוספנו לתינוקות פספטין – משהו שדומה לדייסת קורנפלור. היינו נותנות את זה בכפית, בקבוק עם פיטמה עוד לא היה.

שמיכות צמר לא היו חסרות כי היה הרבה צמר במשק. מה שהיה חסר זה מים. לכן לקחנו את  הצמר לדרדר, ליד האקודוקט, כדי לשטוף את הצמר. היו יורדות עם סוס ועגלה “טומברה”. ליד הדרדר היו שוטפות את הצמר ומכינות שמיכות ומזרנים לילדים. שעווניות היו קונים ואת החיתולים הכנו מבד ערבי שגזרנו בבית. כל התפירה נעשתה בבית.

את הכביסה תלינו בחצר על הגדר. היה ברז בקומה ב’ אבל לא תמיד המים הגיעו לשם.

אלכסנדר זייד היה סתת מצוין הוא בנה את המדרגות. ישראל גלעדי, אלכסנדר זייד ועם עוד רווקים בנו את הבית [בית הראשונים]. כל הקבוץ מנה חמישים איש. בקומה א’ היה בית ספר, גנון, חדר אוכל וחדר בישול. בקומה ב’ היו התינוקות. היה קצת צפוף אבל הסתדרנו. בחלק הדרומי של הבית, היו כעשרים מיטות ושם ישנו הרווקים. הייתה מחיצה שהפרידה חלק זה ממחסן הבגדים ושם קיילה גלעדי עבדה כמחסנאית. אני זוכרת שהיו שם מדפים ועליהם היא ריכזה את הסדינים, הייתה אצטבה למכנסים, לחולצות ועוד.

טובה פורטוגלי טיפלה בילדי בית הספר – הדסה ונחמן גלעדי, אחיעם, דב ויגאל קרול.

בחדר הבישול היה תנור אפיה וכיריים לבישול על פחמים. חשמל כמובן לא היה. היו מנורות נפט בחדר הבישול ולחדר האוכל היו מנורות לוקס והן שמשו למאור.

מאוחר יותר כשבנו את בתי האבן, עברו הילדים אליהם. הקומה השנייה הפכה להיות חדרי חולים. המשפחות גרו באוהלים מסביב לגדר. אחרי שבנינו את בתי האבן לילדים, בנינו רפת, אורווה ודיר לצאן. אגף התאים לאחר שיפוץ הפך לחדר אוכל והמטבח גם הוא הורחב ותפש את כל החלק הצפוני של הבית.

היו מבשלים בסירי ברזל שהסיקו אותם בעצים ובדרך כלל לא היו מספיק עצים וחוה אלון עם עוד כמה חברות היו הולכות לקושש עצים. בתקופה זו חוה הייתה המבשלת ואני הצטרפתי אליה.

לפני שהגיעו חברי נצ”ח היה בחדר האוכל, שולחן אחד ארוך שהספיק לכולם. יותר מאוחר התקינו שמונה שולחנות לשמונה סועדים בכל שולחן. הייתה מחיצה בין החדר אוכל והמטבח ובמחיצה היה אשנב דרכו לקחו את המנה העיקרית. הכלים היו עשויים מאמייל.

כשהגדילו את המטבח היה לנו תנור אנגלי שהיה מוסק בפסולת זיתים. את הפסולת היו מביאים בשקים מג’דידה ומנבטיה שבלבנון.

היה מחסן פרודוקטים קטן והאוכל היה טוב. ירקות היו תמיד, גם לא תמיד מספיק. לאימהות היו מכינים מרק חלב ואטריות. לתינוקות הגמולים נתנו מרק ירקות.

את החלב הינו מפרידים בסופרטור יד. החלב השמן היה מיועד לכד של קיילה.

 

איך התחממנו -רחל רבינוביץ

 בשלוש דרכים אפשר היה להתחמם:

לעבוד:

רצוי באורווה, ליד הזבל הטרי והמהביל.

בלול ליד הברווזים, הם האומנות של האפרוחים, המוסקים בנפט וחיה קרול דואגת שישמרו על טמפרטורה קבועה.

ברפת להצמיד את המצח לבטן החמה ולמלא דלי חלב מהביל.

וכמובן אצל המסגרים, תפוחי השרירים ליד המפוח, שם חם תמיד.

רקוד. בלילות הקרים זה היה הפתרון לבדידות, לספקות ולקור

הקיר החם, שבאסיפות, הראשונים תפסו מקום לידו. בלילות שהקור לא היה נותן לישון מצטרפים לשומר ולשומרת הלילה ליד הקיר החם. לקומזיץ נפגשים ליד הקיר החם. איפה חיה אגמי תחפש סיגריה באמצע חליבת לילה? ליד הקיר החם.

 

 

מעשה בדגים ועגבניות מאת חיה גוט

 בשנות העשרים עבדתי בגן הירק. הכלכלה הייתה דלה וחד גוונית. והנה עבר פעם ערבי ליד הגן מחזיק בידו דגים טריים שדג אותם פה באחד הנחלים בחולה. כסף כמובן לא היה ובכל זאת רציתי להביא מתנה לחברי, דגים טריים לארוחת הצהריים.

היו לי בגן עגבניות ורציתי לעשות סחר חליפין, אבל איך אסביר זאת לערבי?

פתחתי בלשון עילגת ואמרתי לו:

“אנתי פיש [הראיתי באצבע]. אנה בנדורה [הצגתי את פרי עמלי]. מוסקובי פיש מסרי [למוסקובים, כפי שכינו אותנו, אין כסף]. אנא אינתי פיש”. הערבי דווקא הבין את כוונתי אך קיווה כנראה לעסקה מוצלחת יותר, אמר – מושלזים [לא צריך] והלך.

בקרבת מקום העמידו שני בחורים עגלה עם ירק, אחד מהם היה חיים ציפורי, שהם שמעו את המונולוג הארוך שלי בערבית. משעלו עם העגלה הביתה ונכנסו לסעוד את ליבם, סיפרו לכל הנוכחים כיצד ניהלתי משא ומתן מסחרי עם הערבי. כשהגעתי גם אני לחדר האוכל, קמו כולם ממקומותיהם ושאלוני לשלום גברת בנדורה.

דופקים את החלוצים-חיה מרלנדר

את היום הראשון על הגבעה עשינו במכבסה. זה היה מקום קליטה לחלוצ’קס ושימש לגבינו “מושב נרדף”. מחוברות זו לזו עמדו הבריכות לכיבוס הכביסה ובתוכן קרשים וזוגות ידיים משפשפות ומתכסות בשלפוחיות בסוף היום.

פולחן מיוחד היה כיבוס המצעים. יום חמישי היה קודש למצעים והבעיות לא איחרו לבוא במיוחד בחורף. כי המצעים חייבים היו לחזור עוד באותו יום למוסר. מה עושים? הולכים לסבא [אליהו אליוביץ] ולסבא תשובה. כאשר התחנה המטאורולוגית של הסבא חזה מזג אוויר גשום, התנוססה על לוח המודעות מודעה “מחר יום חמישי מכבסים מצעים”.

במחסן הבגדים מספרת לאה:

המחסנאיות היו לאה וברוניה. סדינים היו שניים לכל איש. כלומר אחד לישון ואחד להתכסות בו. תוספת סדינים להחלפה לא היה בנמצא. היינו אוספות בבוקר את הסדינים, מכבסות, מיבשות ולעת ערב מחזירות את הסדינים למיטות. עד כאן הכל שפיר. הבעיה התעוררה עם הציפיות לכריות. לכל אחד היה כר משלו שהביא מבית אבא בחו”ל. אבל לא כל הכריות היו שוות בגודלן. לאחד הייתה כרית גדולה לשני כרית קטנה וכן הלאה. כאן מוכרחים להחזיר לכל אחד את הציפית שלו. הדרך הכי טובה הייתה לרקום את שם החבר על הציפית. אך רפאל רמשון הקים סערה גדולה, היתכן כדבר הזה? זה אינו קיבוצי ומקומו לא יכירנו בקיבוצנו.

 רחל מוסיפה:

לאחר שעברנו לכפר גלעדי החליטו פתאום לעבור למחסן תאים. לא נתנו מספרים חס ושלום אלא רקמו את שם החבר. אני התנגדתי לכך וטענתי שזה לא קיבוצי שעל הלבנים שלי יהיה רקום שמי, כאילו אינני חברת קיבוץ כלל. שנה שלמה נלחמתי במחסנאיות, הן רקמו ואני פרמתי עד שלבסוף נמאס לי והשלמתי עם עובדה זו.

לימים הייתה זו רחל שהעבירה את מחסן הבגדים לתאים אישיים.

כפר גלעדי -משה סמילנסקי

אתמול שמעתי על “האימפריה” של כפר גלעדי והיום אני הולך ל”מטרופולין” עצמו. המכונית פונה ימינה בכביש מטולה, לרגלי גבעה נישאה, נבלעת בבקעה בין מטעי חמד והולכת וסובבת באלכסון בצלע הגבעה. בתוך רגע אנו עומדים בתוך חורשה של אורנים ולפנינו נפתח שערו של כפר גלעדי.

לכפר היסטוריה ארוכה ומלאת עניין. זהו כפרו הראשון של “השומר”. ראשון, שכן אנשי “השומר”, חלמו על שורה של כפרים כאלו אשר יוקמו על גבולות הארץ ובניהם יהיו איכרים ושומרים.

דרך קשה וארוכה, זרועה מכשולים והרפתקאות לאין סוף, עבר כפר השומרים. דרך ניסיונות חקלאיים קשים וניסיונות חברתיים קשים לא פחות מהם, עד שהגיע להיות מרכז לגליל העליון. משקו של כפר גלעדי מסועף, מגוון ומפותח מאוד:

  1. הנטיעות – עצי הדר, גפנים, תפוחים, אגסים, שזיפים זיתים ואגוזים – עומדות כולן במצב טוב. גוון עליהם וכניהם של העצים והתפתחות בדיהם, מוכיחים כי שלום לשורשים.
  2. הפלחה – כוללת תבואות חורף וקיץ מכל הסוגים ומספוא לרוב. הכפר זורע גם בקרקעות שהוא חוכר, מלבד קרקעותיו הוא. מקום מרכזי במשק תופסים הירקות שהכנסותיהם הגיעו לשיא. ענבי מאכל מצוינים לו, הנשמרים עד חודשי החורף.
  3. משק החצר שלו מפותח מאוד – רפת גדולה, מהגדולות בישוב. לול, גידול עצמי של פרות ובהמות עבודה – סוסים ופרדים, מכוורת גדולה ומחלבה המייצרת גבינה מצוינת.

מעניין ומאלף לוח העבודה התלוי במזרח של חדר האוכל ובו מסומן מקום עבודתו של כל חבר. וזו לשון הלוח, לפי מקצועותיו – שדות מזרע, עצי פרי, רפת, מספוא ירוק, חורשות, לול, גן ירק, זיתים, צאן משתלות, פלחת חוץ, מכוורת, פרדס, סוסים, עגלים, כרם ענבים ומחלבה.

מלבד המשק החקלאי הוקמו בכפר מפעלים שהכנסתם הגונה – נגריה, נפחיה, מסגריה, הכנת חצץ, מחצבה, חרושת רעפים, חרושת סבון, החכרת מכונות – טרקטורים, מכונות הובלה ומכונות חקלאיות, ייצור לולים מיטלטלים מבטון שיש להם ביקוש רב במשקים אחרים.

אנשי הכפר המציאו מקרר מקורי – קירותיו עשויים תבן, לענבים ותפוחי אדמה.

ילדי הכפר לא רק שמרובים הם – כן ירבו – אלא אף נחמדים. הייתי עימם שעה אחת ביום פורים. הנערים התחפשו לנערות והנערות לנערים. מה גדולה הייתה השמחה. ניכרת דאגה לתרבות, חינוך הילדים בראש. מחנכים אותם לספר ולמחרשה כאחד. 

ובכפר לא רק ילדים אלא אף זקנים, הורים ולהם מניין וספר תורה שאחד ההורים העלה עימו מהגולה.

בספרייה אלפי ספרים וחודש חודש מוציאים סכום הגון לרכישת ספרים.

יש אימרה – כשמצלצלים בכפר גלעדי לארוחת צהרים, מתחילים בני אבל, הכפר השכן, להתקין לעצמם סעודה.

מעשה בדרוזי אחד שעבר דרך כפר גלעדי, רכוב על סוסתו בדרכו לכפרי המתואלים, פניו עטופות בכאפייה והוא לא פנה לאיש ולא קרא לשלום. עיכבוהו ושאלוהו – כיצד? ענה ואמר – שמעתי שיושבים כאן “מוסקוב” שאינם מדברים ערבית ואינם יודעים מידה של הכנסת אורחים. הורידוהו מעל סוסתו והזמינו אותו לחדר האוכל וגם את סוסתו הישקו והאכילו מספוא. כשניפרד מעל מארחיו אמר להם – אשוב ואספר לעולם כי לא “מוסקוב” אתם כי אם בני אדם כמונו.

 

המסגרייה

מספר שמוליק רבינוביץ:

פעם נהגו לקרוא למסגר – נפח ומסגריה – נפחיה. במרכז הנפחייה עמד שולחן עץ רחב ידים ועליו המלחציים וכל כליו של הנפח. בקומה התחתונה של אותו שולחן, היה מקום לאכסון חומרים בתהליך. הנפחים ידעו לחמם את הברזל עד שיאדים ולהלום בו בפטיש של חמישה קילו. הם היו הכי חזקים וגיבורים אבל לא תמיד…

המסגרייה של פעם שכנה במקום בו עכשיו מכון הקיטור. בינה לבין מחסן הפרזול והדבקים של הנגרייה וביניהם הפריד רק קיר דק של לוחות עץ. הנגרים היו אולי לא מיוחסים כמו המסגרים אבל חיים הם אהבו לעשות.  יום אחד “השיג” מ.ז. משקה חרף וא.ג. הביא מעשר מעגל שנאלצו לשחוט ועל הפתילייה, שעליה מתבשל בדרך כלל דבק נגרים, התבשל באותו יום משהו שריחו עלה והגיע לאף של הנגרים.

המסגר לא מתעצל, הולך לסנדלריה ובוחר כמה נעלי תינוקות מערימת הנעלים המשומשות. נעלי עור עם שרוכים ובישלו בסיר אחר. החליפו המסגרים את סיר הבשר עם סיר הנעלים והעבירו אותו לנגריה. מתיישבת לה החברוה העליזה של הנגרים והנה לוקח מנהל הטקס מזלג גדול בידו ושולה חתיכה מהסיר, מוכן לחתוך…. אבל נפערות עיניו איזה מראה מוזר לבשר? ומה הם החוטים התלויים ממנו?

המסגרים לאחר שנהנו מהמחזה, החזירו את האוצר לבעליו וכולם השתתפו בסעודה.

בימי מלחמה נהפך הברזל לכלי מלחמה. כך תוכנן ונבנתה המפלצת, הדורגל שנועד לפריצת קיר המשטרה בנבי יושע והדוידקה.

במלחמת השחרור היה תותח יחיד במטולה. ירו בו כל פעם למקום אחר כדי ליצור רושם אצל האויב שיש לנו תותחים רבים. לתותח היו פגזים ללא נפצים. לנו היה רעיון – היו בידנו המון נפצים, שלל ממלחמת העולם השנייה, שהתאימו למרגמה צרפתית אבל לא לתותח. שמנו ליד המחרטה משהו והוא הכין במשך כל הלילה הברגת מעבר – בושינג לכל נפץ. את נפצי המרגמה המשופרים הברגנו על פגזי התותח. נשאר רק להתפלל שזה יעבוד ולא תהינה תקלות.

פעם בא למסגרייה, איש מקנדה שהתנדב לעזור לנו במלחמתנו והוא חיפש את בעל “הפטנט” וסיפר “לחמתי כתותחן במלחמת העולם, אבל דבר כזה עוד לא קרה לי. אני לא יודע מה האפקט של הפגז כשהוא מגיע לקרקע אבל באוויר הצפצוף מחריש אוזניים ומטיל אימה. זה משהו מיוחד במינו.”

דן נחמן מספר:

הגעתי לארץ בשנת 1940 על האנייה פטריה. כשהגעתי למשק השתלבתי בעבודת המסגרה. בקיץ עבדנו כולנו בפלחה, בקציר, זריעה ושאר עבודות עונתיות. שאר הזמן היינו במסגרייה – גדע שוחט, נחמן גלעדי, איזה פורטוגלי ואחרים. כעשר הייתה עבודה היא בוצעה מיד.

המסגרייה גם סיפקה עבודות חוץ. למשל בנינו ארגזים לסמיטרלרים הראשונים של קואופרטיב גליל עליון. דב קרול וגרישה עשו זאת.

גם הפצצות הראשונות שהטייסים זרקו מהפייפרים, נבנו אצלנו. השימוש היה פשוט כאשר המטוס היה מגיע אל היעד, אדם נוסף שישב על יד החלון השליך את הפצצה.

העבודה במסגרייה נחשבה לזכות מיוחדת. גם לעבוד על טרקטור לא נתנו לכל אחד.

סיפורי פיק”א

מכיוון שהיה הכרח לדשן את השדות. בכפר הונין היו ערימות זבל שאפשר היה לקבלן ללא כסף, אך אמצעי תובלה לא היו. עלה הרעיון לקנות גמלים ולהוביל על גבם את הזבל. כרגיל פנינו למר פרנק, פקיד פיק”א הוא טען שמקומם של הגמלים בגן חיותו לא בהתיישבות. לקנית זבל הוא מוכן לתת כסף אך לא לקנית גמלים.

לא הועילו טענות הגזבר כי את הזבל לא צריך לקנות, מקבלים בחינם, אך פרנק בשלו. חשב הגזבר ועלה בראשו רעיון, הוא ביקש כסף לקנית הזבל. מר פרנק הסכים מיד. בכסף קנינו חמישה גמלים ושנתיים הובלנו על גבם זבל מהונין.

  1. בשנת 1927 הייתה התקוממות של הדרוזים מול הצרפתים, נוצר מצב בטחוני מתוח באזורנו. ביקשנו מפיק”א הקצבה להכנת מלאי מזון לשעת חירום, כי את טעמו של הרעב טעמנו מספיק וכדאי להקדים תרופה למכה. מר רוזנהק מפיק”א התנגד בכל תוקף. התחכם הגזבר ושינה את בקשתו, לדעתו יש להקים מיד גדר של מחצלאות מסביב לכל המשק כדי שהערבים לא יוכלו לראות מה נעשה בתוך המשק. לזאת הסכים מר רוזנהק מיד. קנינו קצת מחצלות לראווה ועיקר הכסף הוצא לרכישת מצרכים חיוניים לעת מצוא.

לאה בירנברג מספרת על הביקור הראשון בכפר גלעדי

באסיפה שדנה על האיחוד, השתתפנו רחל ואני. כי ביקרנו באותה שבת בכפר גלעדי. באותה אסיפה השתתפו בטבריה מטעם כפר גלעדי יהודה אפרתי ויעקב שמחאי.

את שתינו קיבלו מאוד יפה, הראו לנו את המשק וירדו איתנו לתל חי. החלטנו זהו זה! המקום הזה יהיה שלנו. אך דבר אחד העיב על רצוני לאיחוד באותה שבת.

המעשה שהיה כך היה:

כדי לחזור לטבריה ביום ראשון היה עלינו לרדת לכביש בשעה שתיים בלילה. ולחכות לטנדר של ברנר, שום תחבורה עדין לא הייתה. העירה אותנו אנה שוחט וירדה אתנו לכביש כי לא ידענו את הדרך. ליווה אותנו השומר שסחב על כתפו פח שמנת, התוצרת היחידה שהייתה לכפר גלעדי. השומר היה קצת שתוי ומדי פעם איבד את שיווי משקלו והפח צנח לקרקע.

אני רתחתי מכעס, אנו אנשי השומר הצעיר, נחיה ביחד עם שיכור בקיבוץ אחד? בבואי לטבריה פניתי מיד ליהודה אפרתי וליעקב שמחאי ובהתרגשות רבה סיפרתי להם את הדבר – הייתכן ששומר לילה שבידו הופקד כל המשק יהיה שיכור?

אפרתי לא כל כך התרגש מזה כמוני ושאל – נו והפח לא ניזוק?

התחבר אל האתר
דילוג לתוכן