גן הירק והפרדס

הזהב האדום – ירוק – אברהם וולק לביא

לגננות שלנו אלו שעבדו בגן הירק, נמוכות הקומה ובעלות המכנסים והכובעים האפורים, יצאו השנה מוניטין. פרסומן נקנה במחיר העגבניות האדומות. העגבניות התגנדרו בחלונות הראווה העירוניים ומתחת לסככות השוק. נשות החיל שלנו, בבגדיהן המפוארים, גידלו אותן בין הערוגות הירוקות.

מרחוק קשה היה להבחין, מה בעצם גדול ממה – העגבניות מהעלמות הכפופות בעלות המגבעות האפורות או להיפך? קבוצות, קבוצות כארבה לרוב היו פושטות על מדרוני ההרים ומגיעות עד לעמקי הקט והג’ורה.

מצוידות בפחים, התפזרו לאורכו ורוחבו של המרבד הנהדר והירוק, לאסוף את העגבניות האדומות, ארוזות בארגזים כפרי הדר היקר ביותר. העגבניות עשו את דרכן בכבישי ארצנו אל העיר הצמאה לטעמן הענוג.

ככהן בקודש דמו הגננות, במראה שלהן והתנהגותן יותר לקוזקים מטילי אימה, מסוכן היה אז להתגרות בהן ולגשת אליהן בשעה כזו? הלא גם אותך הן יכולות לארוז בארגז, לקצץ לסלט או לבשל ממך ריבה. הבו גודל לקוזקים שלנו! מלכים ומושלים משתחווים לפניהם. אין לסרב לקוזק אף במשהו. אם הוא מוכן להקריב את עצמו למען המולדת, אזי גם המולדת חייבת לו פיצויים. ביבול בלתי רגיל התברכה השנה.

העגבניות גדלו והמחירים עלו. כל ארגז – חצי לירה בצידו! וחצאי לירות כאלו קטפו הגננות שלנו עד למאה ומעלה מזה ליום.

הוי, לו במקום מאת הארגזים ביום אפשר היה לאסוף אלף אזי היו נהפכים שטחי העגבניות שלנו למכרה זהב. והזהב האדום – ירוק היה מתפרסם ברחבי העולם ומושך אחריו קולוניסטים חדשים מכל תפוצות תבל.

בכל מקום היינו רואים הפרעה בצורות שונות. המקור הוא במוסדות שלנו, שלא עשו כלום להתפתחותו של הענף עד הזמן האחרון. בגלל התנאים הגרועים לא יכולנו להפיק יום עבודה מלא והמילים “הגן אינו מכסה את יום עבודתו”, היו נשמעות בכל ישיבה ואסיפה כללית. זה לא הפריע להתפתחותו של הענף וליצירת חבר עובדים קבועים. היום העניינים הולכים ומסתדרים. נקווה שאבן מאסו הבונים תהיה לראש פינה.

 

היו היה פרדס – חנוך מדניקוב

נטענו את הפרס בחורף 1936, מספר חודשים לפני המאורעות בארץ. בחלק המערבי, קרוב להר, נטענו מספר לא גדול של עצי תפוז וחלקה קטנה של עצי לימון אבל רובו של הפרדס היה עצי אשכוליות, בסך הכל שלושים ושתים דונם.

בכפר גלעדי, באותם שנים, הייתה משתלה על עצי פרי ובתוכם השתילים שהיו מיועדים לפרדס. הוצאת השתילים מהאדמה הייתה עבודה מפרכת. היו חופרים במכוש עיגול סביב לשתיל, מכניסים בעיגול הזה תבנית מברזל עם סגר שישמור על רוב השורשים והאדמה סביב השתיל ואז מקצצים את השורש המרכזי ומוציאים את השתיל החוצה. ההספק ליום עבודה היה קטן מאוד, אבל קליטת השתילים בפרדס כמעט הייתה מאה אחוז.

בריכוז העבודה הזאת היינו שלושה – בנימין קפלן, יעקב שמחאי ואנוכי שעדין לא היה לי שום ניסיון בחקלאות והייתי רק שנה בארץ. אחרי תקופה קצרה, בנימין התחיל להדריך נוער, שמחאי התחיל ללמד בבית הספר ואני נשארתי במשך מספר שנים אחראי על הפרדס.

הדרכה מקצועית קיבלתי מחבר מקבוצת כנרת שהיה מומחה לפרדסים. פרט חשוב בהיסטוריה של הפרדס, עם התחלת המאורעות בארץ, באפריל אותה שנה באו ערבים בלילה עם גרזנים והתחילו לקצץ את השתילים. אנשי הביטחון במשק ארגנו שמירה בלילות בפינות שונות של הפרדס וכשהערבים הגיעו, פתחו עליהם באש. הערבים ברחו בבהלה ומאז לא נגעו יותר בעצים.

מספר שנים מאוחר יותר, כשהפרדס כבר היה נושא פרי, הגיע אלינו מומחה לפרדסים מתחנת הניסיונות ברחובות והציע להרכיב תפוזי דם בשתי שורות של הפרדס על עצי האשכוליות. במשק קיבלו את ההצעה והניסיון הצליח וכך נהנינו מאותם תפוזים בבית.

מבחינה מסחרית, שטח הפרדס היה קטן והוא היה רוב השנים, בן חורג בהתייחסות אליו מצד ההנהלה במשק על הרווחיות שלו. אבל חברי המשק נהנו מהפרי שלו במשך הרבה שנים. במשך הזמן, התחלפו העובדים וביניהם אברהם לביא וגדעון נויברגר שהמשיכו לטפל בפרדס במשך הרבה שנים. עוד חברים שעבדו תקופות קצרות יותר עד סופו השנה 1988כשהשטח נהיה לחלק ממטע עצי הפרי.

 

התחבר אל האתר
דילוג לתוכן