המאפיה בשנות השלושים ותחילת הארבעים

מאת יצחק חרמוני

ערכה של המאפיה היה קודם כל כמייצרת המזון היחידי שחבר היה יכול לקבל ללא הגבלה. כמו כן היה התנור במאפייה משמש כמתקן רב שימושי לצרכי המטבח.

המאפייה הייתה מעין חדר רעוע וקודר שתקרתו אלכסונית ומבוטנת וכמאיימת במפולת. מקום העבודה הצר ושימש גם כעורק ראשי למעבר והיה נדמה שהעובדים מפריעים לתנועה הערה של הולכים והשבים. התנור היה בנוי בסגנון תורכי שכושר תפוקתו 40 ככרות לחם על מנת לספק את הצריכה היומית היה צורך לעבוד בשתיים או שלוש משמרות.

ערכו של התנור היה עולה בעונת החורף והגשמים, באותם ימים טרם היו במשק תנורי חימום וייבוש ועובדי השדה במצוקתם מצאו את המקום כמתאים לייבוש בגדיהם הרטובים כולל נעלים וגרביים. נוסף לכך חום התנור משך את החברים שערגו לפינה חמה וכך הפך המקום לבילויי חברתי.

העבודה במאפייה נעשתה ע”י תורנים לפי סידור העבודה, והתורנים היו מתחלפים מדי שבוע או שבועיים. כל אחד ראה בכך עיסוק זמני וחולף. באחד האמשים נאמר לי שעלי למלא תורנות במאפייה ואני אז חדש במשק.

בהיכנסי למאפייה נתקל מבטי בשקי הקמח הקבועים שעמדו מאחורי התנור והחורים שבהם העידו על ביקור מכרסמים…

פרשה בפני עצמה הייתה הסקת התנור וחומרי הסקה. מחוסר מלאי של עצים השתמשו בתחליפים – ענפי גיזום ודילול, שיחים קוצניים. תחליף מיוחד במינו היו מספקים לנו שכנינו שמעבר לגבול היה זה ג’יפט. שאריות של הגרעינים לאחר סחיטת השמן.

כצפוי המוצר המוגמר נחלק לשלושה סוגים:

לחם שרוף

לחם אפוי בערבון מוגבל

לחם ראוי למאכל

כבר בימים הראשונים לעבודתי במאפייה הטרידו אותי שתי בעיות – אחת מיקום שקי הקמח והשנייה, מלאי עצי ההסקה תחת גג. על כן נתתי דעתי להקמת סככה בצמוד למאפייה מעמודי אקליפטוס ופחים ישנים כפתרון אפשרי ויחידי במצבו הכלכלי של המשק. “חטאי הגדול” היה בפסילת הג’יפט והוצאתו מכלל שימוש כחומר הסקה. בפנותי להנהלת המשק הבעתי את דעתי, שאין להחליף חומר הסקה המצוי בבית ורק צריך לספקו בזמן הדרוש. ומאחר שהיה לי מספיק ניסיון בחטיבת עצים יכולתי גם לדאוג למלאי תחת הגג. מצד הנהלת המשק הייתה אמנם הסכמה אולם הביצוע היה צולע ולא פעם היו מפתיעים את עובדי המאפייה בעצים טריים ורעננים ביום גשם, ישר מהחורשה. כמו כן באתי בדברים עם משהל’ה פוס– מרכז הכרם באותם שנים, בנוגע לניצול הזמורות להסקה ולא להפקירן ללקוחות הערבים. משהל’ה, כמיטב יכולתו היה מספק לנו את הזמורות, קשורות בחבילות וזה היה חומר הסקה מסוג אקסטרה.

במחצית הראשונה של שנות הארבעים נבנתה המאפייה החדשה, לפי תוכנית העונה על הצרכים של המשק המתפתח ואוכלוסייתו הגדלה.

לאחר חמש שנות תורנות במאפייה הישנה המשכתי לאפות עוד שלוש שנים במאפייה החדשה.

רחל רבינוביץ מספרת שאת סוד הלחם החי המציא משה וילבושביץ אחיה של מניה שוחט, הוא לימד את פרינץ – יצחק חרמוני והם הכינו לכל המשק. כששאלה רחל איך מכינים את הלחם? ענה פרינץ – זה פשוט מאד, שוקלים כמויות שוות של זרעי חיטה וקמח, מנביטים חיטה, מוסיפים קמח מחמצת או שמרים ואופים. נראה פשוט לא? והטעם נפלא.