המסגרייה – תורה שרייבר
כבר בסוף שנות העשרים של המאה הקודמת הוקמה בכפר גלעדי מסגרייה.
כשהצטרפו חברי קיבוץ טבריה לכפר גלעדי בשנת 1932 וחבריהם מתנועת נצ”ח מהארצות הבלטיות, נכנסו בעלי הניסיון שבהם לעבוד במסגרייה, לצד הוותיקים ובני הוותיקים.
בין הדמויות שחוללו נפלאות במסגרייה היו זלמן אלון (אסושקין”) חבר “השומר”, מאיר בריל, אברשה שמוקלר, (חברי קיבוץ טבריה), אברהם פורטוגלי, גדע שוחט, דב קרול, נחמן גלעדי, שמוליק רבינוביץ, (בני הקיבוץ דור שני), וחברים שהצטרפו לקיבוץ בשנות הארבעים: איזיה, וילי אורן, דן נחמן, זאב מרלנדר ועוד.
תחילה הייתה המסגרייה בצד הדרומי של חצר ראשונים, לימים החליטו להרחיב ולהגדיל את המסגרייה ובנו מבנה מסגרייה חדש במרחב חצר ראשונים, מלאכת הבנייה הסתיימה בשנת 1945. (ראה תיארוך על הקורה הדרומית של המסגרייה). לעבודה במסגרייה הצטרפו כבר הנכדים ובני המקום כמו עוזי קרול, אמנון פקטורי, רוני סגל, (דור שלישי היום עברו את גיל השמונים) ונוספים.
במסגרייה זו יצרו כלים למשק החקלאי, כלים לצרכי חריש וכלי מגן. את בניית ה”מפלצת” – מפלסת דרכים במלחמת העצמאות, אלמנטים לדלת המסתור של סליק “ההגנה”, וכן את ה”פרעוש” מרגמה שקדמה לדוידקה ועשו בה שימוש במבצע כיבוש צפת, בין העושים היו:
דב קרול וסטף ורטהיימר.
“על גב אחד המשוריינים הבריטים התקנו תותח בעל קוטר של 20 מ”מ שנועד לשמש תותח מוצב על הקרקע לפגיעה במשורייני האויב ולהגנה אנטי מטוסית. מעשה זה התקיים בזכות מסגרי הגליל המחוננים ובראשם דב קרול בן כפר גלעדי שהודרכו על ידי סטף קצין מהיחידה הטכנית של הפלמ”ח וביחד עשו מעשה מרכבה זה”……………(יגאל אלון, ,ספר הפלמ”ח).
“הפרעוש” מעין “דוידקה” קטנה נוחה יותר לניוד ולהפעלה בשטח שג’נקה רטנר הגה ואנחנו מימשנו במסגריית כפר גלעדי. …..(סטף ורטהיימר, “איש ליד מכונה עמ’ 58).
המסגרייה הייתה ערש הכשרתם של טייסי כפר גלעדי (קרוב ל 30 טייסים יצאו מכפר גלעדי לשורות חיל האויר), כאשר יכולתם הטכנית של בני כפר גלעדי יצאה למרחוק.
מכונות למסגרייה נרכשו כבר בתחילת שנות העשרים של המאה הקודמת, עיקר ההצטיידות הייתה באמצע שנות הארבעים כאשר אנייה מלאה בציוד הגיעה מארה”ב וחנתה בנמל חיפה, סי קולר וגרישה שנקמן הצליחו לשים יד על מכונות רבות שהגיעו למסגרייה בכפר גלעדי.
בעשרים השנים האחרונות שכבו המכונות במסגרייה, חלקן מושבתות, חלקן כאבן שאין לה הופכין, עד שבשנה האחרונה יואב קייך ועוזי קרול בסבלנות אין קץ ותבונת כפיים, הצליחו לתקן ולהפעיל את כל מכונות המסגרייה , ולהחזירן לשימוש.
בעתיד הקרוב, בכוונתנו להפוך את המקום למרכז מבקרים, מקום שיוכלו לעבוד במסגרות וחרטות, לספר את הסיפור המופלא של המסגרייה וחבריו שעבדו במקום, ועבודתם שירתה את כפר גלעדי והגליל בעבודות הבנייה, החקלאות והביטחון.
המסגרייה
מספר שמוליק רבינוביץ:
פעם נהגו לקרוא למסגר – נפח ומסגריה – נפחיה. במרכז הנפחייה עמד שולחן עץ רחב ידים ועליו המלחציים וכל כליו של הנפח. בקומה התחתונה של אותו שולחן, היה מקום לאכסון חומרים בתהליך. הנפחים ידעו לחמם את הברזל עד שיאדים ולהלום בו בפטיש של חמישה קילו. הם היו הכי חזקים וגיבורים אבל לא תמיד…
המסגרייה של פעם שכנה במקום בו עכשיו מכון הקיטור. בינה לבין מחסן הפרזול והדבקים של הנגרייה וביניהם הפריד רק קיר דק של לוחות עץ. הנגרים היו אולי לא מיוחסים כמו המסגרים אבל חיים הם אהבו לעשות. יום אחד “השיג” מ.ז. משקה חרף וא.ג. הביא מעשר מעגל שנאלצו לשחוט ועל הפתילייה, שעליה מתבשל בדרך כלל דבק נגרים, התבשל באותו יום משהו שריחו עלה והגיע לאף של הנגרים.
המסגר לא מתעצל, הולך לסנדלריה ובוחר כמה נעלי תינוקות מערימת הנעלים המשומשות. נעלי עור עם שרוכים ובישלו בסיר אחר. החליפו המסגרים את סיר הבשר עם סיר הנעלים והעבירו אותו לנגריה. מתיישבת לה החברוה העליזה של הנגרים והנה לוקח מנהל הטקס מזלג גדול בידו ושולה חתיכה מהסיר, מוכן לחתוך…. אבל נפערות עיניו איזה מראה מוזר לבשר? ומה הם החוטים התלויים ממנו?
המסגרים לאחר שנהנו מהמחזה, החזירו את האוצר לבעליו וכולם השתתפו בסעודה.
בימי מלחמה נהפך הברזל לכלי מלחמה. כך תוכנן ונבנתה המפלצת, הדורגל שנועד לפריצת קיר המשטרה בנבי יושע והדוידקה.
במלחמת השחרור היה תותח יחיד במטולה. ירו בו כל פעם למקום אחר כדי ליצור רושם אצל האויב שיש לנו תותחים רבים. לתותח היו פגזים ללא נפצים. לנו היה רעיון – היו בידנו המון נפצים, שלל ממלחמת העולם השנייה, שהתאימו למרגמה צרפתית אבל לא לתותח. שמנו ליד המחרטה משהו והוא הכין במשך כל הלילה הברגת מעבר – בושינג לכל נפץ. את נפצי המרגמה המשופרים הברגנו על פגזי התותח. נשאר רק להתפלל שזה יעבוד ולא תהינה תקלות.
פעם בא למסגרייה, איש מקנדה שהתנדב לעזור לנו במלחמתנו והוא חיפש את בעל “הפטנט” וסיפר “לחמתי כתותחן במלחמת העולם, אבל דבר כזה עוד לא קרה לי. אני לא יודע מה האפקט של הפגז כשהוא מגיע לקרקע אבל באוויר הצפצוף מחריש אוזניים ומטיל אימה. זה משהו מיוחד במינו.”
דן נחמן מספר:
הגעתי לארץ בשנת 1940 על האנייה פטריה. כשהגעתי למשק השתלבתי בעבודת המסגרה. בקיץ עבדנו כולנו בפלחה, בקציר, זריעה ושאר עבודות עונתיות. שאר הזמן היינו במסגרייה – גדע שוחט, נחמן גלעדי, איזה פורטוגלי ואחרים. כעשר הייתה עבודה היא בוצעה מיד.
המסגרייה גם סיפקה עבודות חוץ. למשל בנינו ארגזים לסמיטרלרים הראשונים של קואופרטיב גליל עליון. דב קרול וגרישה עשו זאת.
גם הפצצות הראשונות שהטייסים זרקו מהפייפרים, נבנו אצלנו. השימוש היה פשוט כאשר המטוס היה מגיע אל היעד, אדם נוסף שישב על יד החלון השליך את הפצצה.
העבודה במסגרייה נחשבה לזכות מיוחדת. גם לעבוד על טרקטור לא נתנו לכל אחד.
חשמליה
מכון החשמל – ארנסט פרידלנדר
בשנת 1946, קבעתי לפי המשא המקסימלי שהמכון צריך לספק במשך יום רגיל גודל המכון . 
עקומת המשא במשך יום אחד, מראה נקודות שיא ושפל, כי לא כל המכונות עובדות ביחד ולא כל החברים שותים קפה באותו הזמן. משעת חצות ועד שתיים בלילה, העומס כמובן – הכי קטן. החברים ישנים, עובדות רק מכונות הקירור ולפעמים המחלבה. לאחר שתיים בלילה, מתחילה לעבוד המכבסה, בארבע במטבח ומדליקים אורות בלולים. יש שיא קטן כשמדליקים את המאור והמכונות התחילו כבר לעבוד. בצהריים ישנה ירידה, בזמן הפסקת הצהריים ואחר כך שוב עלייה. בארבע אחה”צ גומרים לעבוד, השמש טרם שקעה וישנה ירידה. החברים חוזרים לבתיהם ויושבים עם הילדים וזהו זמן השיא. כולם מדליקים כמעט ביחד את האור. אחד מסתפק במנורה יחידה ולשני שלוש אינן מספיקות.
נשאלת השאלה למה לא הקימו מכון יותר גדול? זוהי שאלה כלכלית כי כל מוטור דורש לעבודתו דלק. מנוע יותר גדול דורש גם יותר דלק. ליצירת הכח.
(1959) בכדי לספק את תצרוכת החשמל ועד שיגיעו המכונות החדשות, התקנו דיזל “קרייסלר” שהיה כבר במשק עם גנרטור מחודש. למוטור “דויץ” ערכנו תיקון כללי לאחר שהגיעו החלקים, שהוזמנו לפני שנתיים! עכשיו עובד “הדויץ” באופן משביע רצון.
בשנת 1960 ביום שישי בשעה שתיים עשרה בצהריים, נדם קול הטרטור הבוקע שנים על שנים, יום ולילה מאזור המלאכה של המשק. הלא זה טרטור דיזל הגנרטורים שבתחנת החשמל. ביום רגיל היה היעלמו של הטרטור מטיל מבוכה במוסדות המלאכה והשירותים. אנשים היו רצים דחופים ומבוהלים ושואלים “מה קרה?” לא רק לשם אינפורמציה אלא גם בטרוניה “למה הפסקת?”, “אי אפשר ככה” ואפילו באיומים “טוב אז היום אין ארוחת צהרים”. כי הפסקת הטרטור מתחנת הכח פירושה – הפסקת חשמל בכל המשק, עם כל הכרוך בכך ביום או בלילה.
אולם הפעם, כששתקה התחנה, לא הופיע אף אחד מאותם שליחים דחופים. לא הגשם והערפל הכבד ששררו אותה שעה, הם פשוט לא הרגישו בהשתתקות המנועים כי באותו רגע הוזרם לרשת החשמל שלנו הזרם של חברת חשמל הא”י. החשמל נוצר בתחנה גדולה ורועשת במרחק עשרות קילומטרים מכאן. זורם לו הזרם במתח של עשרות אלפי וולטים, בתיילים לאורך כבישים, שדות והרים, עד שמגיע לתחנת הטרנפורמציה בראש פינה. משם שנאי זה הופך את המתח של אלפי וולטים למתח התעשייתי והביתי. כמות החשמל העומדת לרשותנו גדולה בהרבה מתפוקת שני הדיזל גנרטורים הרועשים שלנו. מוסדות המלאכה לא יהיו מוגבלים יותר בעבודתם בגלל כמות חשמל בלתי מספיקה.
החיבור לרשת החשמל הארצית לא היה מלווה בשום טקס חגיגי. רק עובדי החשמל הרימו כוסית “שהחיינו” ביחד עם עובדי חברת החשמל הארצי שהיו באותו זמן במשק.
הגנרטורים שלנו, נשארים בתחנה ויקבלו טיפול כדי שיהיו מוכנים לשעת צרה.
סנדלריה
הסנדלרייה – אליעזר לב
בבואי למשק בשנת-1937,נתקלתי מיד בפועל שכיר. היה זה השכיר היחיד במשק והוא עבד בסנדלרייה. היה מוזר לשמוע שרק כאן עובד שכיר, אבל לא הייתה ברירה כי לא היה אף אחד שידע את מקצוע הסנדלרות. (לא העסקנו אז שכיר לפי השיטה של עכשיו. מחסור בעובדים ומיד טלפון ללשכת העבודה) על יד השכיר עבד חבר משק שלמד ממנו את המקצוע והתכוון, בעתיד, “לרשת” את כסאו.
בצעדי הראשונים בארץ ובקבוץ, לא העליתי בדעתי שאבלה את ימי בסנדלרות. שאפתי לעבודת החקלאות ובאמת בשבועיים הראשונים לבואי עבדתי בכרם עם אליעזר קרול.
עברו שבועיים ונקראתי למזכירות, המזכיר הסביר לי את המצב שמכריח את הקבוץ להעסיק פועל שכיר והנה נודע שאני בעל מקצוע ולכן עלי להיכנס לענף ולהוציא את השכיר. קשה היה לי להסכים אך גברה הדאגה לעבודה והסכמתי.
הידיעה על מקצועי בחו”ל הגיעה באמצעות זלמן אלון ששהה בפולין וביקר בהכשרה שהייתי בה. הוא ראה את עבודתי והזמינני להצטרף לכפר גלעדי. הוא זלמן אלון הוא אשר סיפר למזכירות ואף הראה להם זוג מגפיים שעשיתי עבורו וגורלי נחרץ.
הסנדלרייה שכנה בצריפון קטן שנקרא בפי כל “צריף הפועל”. לא ידעו אז על קניית נעליים מוכנות, את כל הנעליים לחברים ולחברות וגם לילדים עשינו בסנדלריה שלנו. עבדנו חברים וכל חברת נוער שקיבלה את הכשרתה אצלנו, עבד נער או שניים בסנדלרייה. כל העבודה נעשתה בידיים, בלי מיכון. אמנם לא היו הרבה חברים אז. כשהתקבלתי לחברות היו שבעים חברי משק בלבד.
ביקשתי שיקנו מכונת תפירה להטליא טלאים ומצאתי מיד הבנה. נחום צפוני יצא אז לחיפה לקנות את המכונה. זאת הייתה תחילתו של המיכון בסנדלרייה.
לאחר שרבתה העבודה והצריפון לא יכול היה להכיל את הסנדלרייה וכל אשר בה, נתנו לנו צריף ששימש פעם את חדר האינקובטור ועל יד זה הייתה הנגריה הישנה. שם הוקצתה פינה לתיקון מגפיים, כי בחורף היה בוץ גדול וכביש עוד טרם היה. אחר כך קנינו מכונת שיפוץ ושוב יכולנו להתגבר על כמות העבודה שהייתה.
לאחר זמן בקשתי לקנות מכונה לתפירת סוליות שתייעל את העבודה ותגדיל את התפוקה. לאחר שנקנתה מכונה זו הייתה לנו כבר מערכת מכונות והסנדלרייה עברה “מכניזציה”.
כמו שאמרתי סיפקנו את כל צרכי המשק, מאחר והתקציב היה מצומצם הכרחי היה להטליא ולתקן את הנעלים. זוג נעלי עבודה ניתנו לחבר למשך שנתיים, נעלי שבת לשלוש שנים ומגפיים לארבע שנים.
בינתיים גדל המשק ואתו מספר החברים. המקום היה צר מלהכיל והקימו לנו צריף ליד המוסך הישן. שוב רווח לנו ונכנסו חברים לעבוד וביניהם גם בלה קולר.
במשך השנים הגיע שעתו של הצריף, שהזדקן והתבלה והתחיל לנזול ולדלוף מכל הכיוונים. שוב עמד לנו רווח והצלה מצד הלול. חדר האינקובטור התעשר ונאלץ לעבור לביתן חדש שנבנה עבורו. את מקומו תפסה הסנדלרייה. לא כל כך בקלות נמסר לנו הביתן. היו דיבורים ודיונים מה לעשות בחדר האינקובטור הישן. היו שהציעו לשכן שם את מרפאת השיניים. אך באו לידי הבנה שאין לשכן מרפאת שיניים בשכנות לטרקטורים וכל מיני מכונות אחרות המעלות אבק.
כשיצא סי לארה”ב לרכוש ציוד, ביקשתי ממנו שיזכיר גם את הסנדלרייה ויתעניין במכונות משוכללות יותר. כשחזר סי הביא אתו כמה מכונות שהקלו על העבודה.
כשהשתפר המצב הכלכלי ורמת החיים עלתה, החלו פוזלים לעבר המודה. השילו את הלבוש החלוצי והחלו להתלבש כמו בעיר. זה גם עבר לנעלים. חוסר בעובדים שימש גורם מסייע. בהתחלה קנו נעלי שבת ואחר כך גם נעלים אחרות עד לסגירת הסנדלרייה.
מוסך
במוסך 1955 טוביה קרוסקל
בתקופת קיומו של המוסך הכשירו את עצמם, במקצוע זה עשרות בני נוער. חלק מהם הפכו לבעלי מקצוע טובים ומכונאים עצמאיים. אבל אף אחד מהם לא היה בן המקום. היו אלה נערים מחברות הנוער, נוער עובד מתל אביב וקריית שמונה, ילדי חוץ שלמדו בבית ספרנו. למרות שהיו נוסעים יום, יום הביתה ועוזרים להורים מצאו את עצמם עובדים כמה שעות ביום במוסך.
הייתה תקופה במשק, שפחדו שרוב הנוער המתבגר ירצה לעבוד במכונאות, בטרקטורים ובמכונות חקלאיות. ההכרה שזה מקצוע ממנו יתפרנס בעתיד וכדאי להקריב שנה או שנתיים ללימוד משעמם. שלפעמים מתחילים עבודה ובא משהו אחר ומסיים אותה – הרי אי אפשר להשאיר מכונה או טרקטור עומדים. קל יותר ונעים יותר ללכת לסככת המכונות ולהתיישב על טרקטור. גם הנהלת המשק ומוסדות החינוך לא מייחסים לעניין זה חשיבות כמו לעבודה חקלאית. גם כשהיו ילדים רוצים לעבוד במוסך, היו מוציאים אותם לאחר זמן קצר ולא נשאר אף אחד לעבוד וללמוד את מקצוע המכונאות.
יש לנו במשק למעלה משלושים כלי רכב ממונעים ועשרה מנועים למכוני המים והחשמל ועוד ועוד…על כל משק המכונות הללו ישנם בקושי שלושה עובדים חברי משק. באחד הימים נעמוד בפני שוקת שבורה או נכון יותר לפני מכונות שבורות ולא יהיה מי שיתקן אותן. אי אפשר לבנות על בעלי מקצוע מהחוץ כי בנוסף גם קשה להשיגם.
עוד מהמוסך-שמואל כרמי
ביום המשק, בבואנו לסכם ולסקור את התפתחות המשק על ענפיו ובשמחה נציין את הרחבת ענפי השדה והגדלת היבולים, נצרף גם אנו עובדי המוסך את תרומתנו לסיכום זה. אנחנו עובדי המוסך, העושים את העבודה השחורה בכל ימות השנה, לא מביאים יבולים מן השדה והכרם אבל ידינו העומלות כדי שכל הגלגלים באשר הם ימשיכו להסתובב ולעשות את עבודתם נאמנה.
זכורים לנו הימים שכל כוחות הסוס שהניעו את המשק שלנו היו מרוכזים באורווה. עשרים ושבע היה מספרם ושמות שונים ומשונים להם. הם שרתו את המשק בכל ימות השבוע ובשבתות שימשו לטיולים לכל בני המשפחה מגדול ועד קטן. אבל מאז עברו שנים המשק גדל והתפתח, גדרות היישוב הוזזו כמה פעמים ולשרות עומדים כיום אלפי “כוחות סוס” שמתפקידם לבצע את כל העבודה המסועפת בענפי המשק הקרובים והרחוקים. עלינו, עובדי המוסך, הוטלה המשימה להיות “אורוותנים” מסורים לכוחות סוס אלו.
המכונות שהמוסך עוסק בתיקונם הן רבות ושונות, לא רק שמות משונים יש להם וגם בעיות מיוחדות לכל אחת מהן הדורשות התמחות וידיעה מקצועית רבה.
במשקנו נמצאים חמישים ושבע מכונות מכל הגדלים והסוגים וכל אחד מהם צריך להימצא במצב של עבודה. ביצוע כל תכניות המשק, על ענפיו השונים תלוי במצב המכונות ולכן מובנת האחריות והעול על עובדי המוסך.
כדי לבצע את העבודה בזמן ובסדר דרושים שני דברים:
- עובדים בעלי מקצוע
- מחסן חלקים מסודר.
אם בסעיף השני נמצא הפתרון על פי רוב בעזרת הגזבר הרי בסעיף הראשון טרם צעדנו קדימה. שנים על שנים לא נוספו לנו חברים שלמדו את המקצוע. להיפך הוצאו מאתנו חברים לתפקידים שונים בהנהלת המשק וחדשים לא באו במקומם. בשנים האחרונות הקמנו דור של מכונאים, אבל לא מחברי המשק. כולם באו אלינו מן החוץ להכשרה. למדו והלכו הלאה ואת הבעיה הזו יש לפתור. מחובתנו להכווין מספר בני משק ללימוד מקצוע זה, הדורש שנים של התמדה והתמחות כדי שנבטיח שכל הגלגלים ינועו.
העבודה במוסך מתחלקת לשני חלקים, תיקוני טרקטורים ומכוני דיזל ותיקוני מכוניות. במחלקת הטרקטורים עובדים בעיקר בחודשי החורף ואז עוברים על כל המכונות באופן יסודי. וכאן המקום לציין לשבח את עובדי מחלקה זו. אין תענוג גדול מלראות את המוסך ריק מטרקטורים. זו הוכחה ברורה שתוכנית המשק מבוצעת בהצלחה. נברך את עצמנו לקראת השנה הבאה שישרור שקט במחלקת הטרקטורים וכולם ימשיכו לעבוד בשטחי הגליל.
באשר למחלקת המכוניות, כאן שונה העבודה, הואיל ואנו עובדים גם בתיקוני מכונית חוץ, אנו מעוניינים שתמיד יהיה המוסך מלא. כדי שנוכל לבצע את התיקונים של המכוניות שלנו בזמן ובלי עיכובים. הכרחי להחזיק צוות עובדים מלא שביכולתו לבצע את כל התיקונים. וכדי שתהיה עבודה מלאה לצוות העובדים אנו מעוניינים לקבל עבודות חוץ.
לגבי המכוניות שלנו, יש לציין שרובן בעלות וותק ובעלות מיחושים ויש להשקיע הרבה עבודה כדי שיוכלו להמשיך ולמלא את תפקידן.
לסיכום: שלושת עובדי המוסך, בעזרת נוער מתלמד ושני שכירים בעונות ידועות, ימשיכו לעשות כל מאמץ כדי להפעיל את כל הציוד הזה. אבל בקשתנו היא לתוספת כח צעיר שילמד את העבודה. ישנם כל הנתונים לפיתוח ענף זה, שיכול בעתיד לתפוס מקום ראוי בין יתר הענפים במשק. נקווה שהשנה החדשה תהיה שנה של התרחבות וביסוס לכל ענפי המשק וביניהם גם המוסך.
