משיגים “תקציב” / זלמן אלון
משא ומתן עם חיים קלואריסקי בא לידי גמר. ניתן לנו לערוך את התקציב ולבצע את העלייה. אולם הסכום המינימלי שיאפשר את עלייתנו ואת סידורנו הראשון – מניין ? הרי עלינו לרכוש מיד מחרשות, בהמות עבודה, זרעים. ושאלה חמורה לא פחות מזו, איך נקיים את עצמנו בשנה הראשונה עד הגורן המקווה, והרי משפחה גדולה אנו.
רבות היו הדאגות וההתלבטויות, יגעים היו הדיונים, ובינתיים ניהל ישראל גלעדי מו”מ עם מפלגת פוע”צ (הוא היה אז חבר המרכז) ועם קפא”י, שבראשה עמד בלוך-בלומנפלד. הוא עשה רבות למען ענייננו, קפא”י, המשרד הארץ-ישראלי ויק”א מימנו שלושתם את תקציבנו, כל מוסד במאה וחמישים לירות תורכיות.
תקציב זה – שבמאמצים רבים השגנוהו – נתן לנו אפשרות להתכונן לעליה.
כך עלינו לתל חי ולכפר גלעדי
יוסף חריט
פעם ודאי ידעתם אך בטח שכחתם, כי השם המלא של היישוב היה – כפר גלעדי – תל חי קבוצה להתיישבות חקלאית. בראשונה היו שתי קבוצות נפרדות ושתיהן עלו על הקרקע באותו יום. הרי לפנינו סיפורו של יוסף חריט שהשתייך לקבוצת תל חי:
החלטנו סופית השומרים עולים לחמרה וקבוצת הרועים לתלחה.
התאריך המיועד – למחרת חג סוכות.
מקום היציאה – החאן בטבריה.
הבוקר אור ואנו יוצאים לדרך. העגלה הראשונה – עגלת השומרים ורק לאחריה באה זו של הרועים. מצב הרוח מרומם. עולים להתיישבות בצפון. עולים עם כל הרכוש, המתרכז בעגלה אחת רתומה לשלישיה. עגלת הרועים רתומה לשני סוסים בלבד. כולנו רווקים. כל הרכוש הוא מעט אוכל לסוסים ו… הרווקים עצמם, אבל תמורת זה מרווח יותר בעגלתנו
ואין מה שיתפוש מקום
בה. שמעון דרוקר פלח ותיק הנוהג בעגלת
הרועים מכוון היטב לא לרוץ ואף לא לפגר.
ואילו עגלת השומרים ממש מגמאת ארץ. אצה לו להדרך לישראל גלעדי הרוכב על סוסתו ומאיץ בעגלון. להבה בוערת בקרבו, למהר לעלות, למהר ולהגשים חלום שנארג זה שנים. ושמעון רוטן – הם יהרגו את הסוסים, זה לא רכיבה בשדות.
על יד טבחה מעין מים. על ידו צריך לחנות, האכיל את הסוסים, כי מכאן ואילך זה כבר לא דרך, רק שביל משובש ועליה תלולה והחום הולך וגובר. רק היגענו למעין ועגלת השומרים כבר מתכוננת להמשיך לנסוע. שמעון אומר לשפסיל ארליך – תנו לסוסים לנוח, גם שלנו זקוקים למנוחה ולא כדאי שניסע בנפרד. אך ישראל אומר לנסוע ונוסעים. אנחנו נשארים במקום. לאחר מנוחה הגונה שוב נוסעים. העגלה מתנהלת בכבדות כולנו צועדים לידה ודוחפים בכל יכולתנו. התחנה הבאה היא ג’יב יוסף. מרחוק רואים את עגלת השומרים ושמעון אומר כאילו לעצמו – הם לא יגיעו! הסוסים שלהם הרוגים לגמרי.
כשהגענו עד עגלת השומרים ראינוה עומדת כאילו רותקה למקום. צעקות דיו והמרצות בשוט שוב אינן מועילות. הסוסים החליטו כנראה, כי יום עבודתם נגמר כבר מזמן. כבוד השומרים נפגע.. לנו הם אומרים להמשיך בדרכנו ולא להתעכב בגללם. שמעון מציע את עזרתו, אך השומרים בשלהם – סעו, סעו אין צורך בעזרתכם.
מילא, נוסעים ומשאירים אותם מאחורינו, כי להמרות את פי ישראל גלעדי, גם שמעון הפלח הוותיק והמנוסה אינו מעז.
הגענו לראש פינה, מחכים לשומרים ואינם. עוברת שעה, שעתיים ומעגלת השומרים אין קול ואין קשב. לצאת לקראתם אי אפשר להעליב את השומרים עד כדי כך. לא יתכן שרועים יבואו לעזרת השומרים. הנה הסוס בקושי גורר את רגליו לפי הבעת פני הרוכב ידענו מיד היכן תקועה עגלתם ולשם מה בא. בלי אומר רתמנו את הסוסים ולדרך. בהגיענו לעגלת השומרים, מצאנו את שני הסוסים הנותרים עומדים מורדי ראש. כנראה גם להם לא נאה שסוסי רועים יחליפו “אצילות”. שום מחאה לא נשמעה כשרתמנו את הסוסים הנינוחים שלנו לעגלתם. לראש פינה הגענו בחצות. על אוכל כבר לא חשב איש. כל אחד נרדם באשר שכב.
אור הבוקר העיר את כולנו. רותמים את הסוסים ושוב לדרך הפעם ביחד, לתלחה ולמטולה יש להגיע באותו היום.
אנו עולים / זלמן אלון
עתה, מקץ שנים רבות, קשה לספר על רגשותינו ביום העלה. היה זה רגש אטום ומעורפל, חסר ודאות ביום המחר. היינו כמהלכים בעיניים עצומות בשביל צר וחשוך. לפרקים היה תוקף אותך פחד נסתר מפני הנעלם, כאילו היה מישהו עוקב אחריך ואורב לצעדיך, דומה עוד מעט תנחת עליך מהלומה, ולא תוסיף קום להמשיך דרכך…
אולם בבואנו במגע ראשון אל האדמה נשתנה הכל…
בוקר, בוקר היינו יורדים ברכיבה על הפרידות אל מקום העבודה, ארבעה-חמישה קילומטרים מן המושבה, היינו אוסרים את הבהמות למחרשה, ובטרם התפזרו דמדומי הבוקר ובטרם הבחנו את התלמים, הייתה מחרשתנו פולחת את האדמה. ליבנו היה מלא שמחה, גאווה ותקווה לאין שיעור. היינו מהלכים אחר המחרשה בראש מורם ובקומה זקופה וחשבנו : סוף סוף אנו צועדים על אדמתנו, אין כח בעולם אשר יכול לעצרנו !
רבו הקשיים וההפרעות בעבודה, המצוקה הייתה גדולה, ובעיקר הציקו לנו שלטונות הצבא.
בשתי השנים הראשונות החרימו מאתנו שלשה זוגות בהמות עבודה, ולמשק דל כמשקנו הייתה זו עבודה קשה מנשוא. לא יכולנו להשיג בהמות עבודה אחרות. יש שהיינו יורדים לחמרה לחרוש, ורואים מרחוק את הז’נדרמים באים מג’דידה אל עמק החולה, מיד היינו ממהרים להסתתר בוואדי אשר באדמת חמרה. מחכים היינו לשובם עם שללם מן החולה. היו ימים שהיינו מסתתרים מעיניהם עד הערב, ורק בחסות חשכת הלילה יכולנו לחזור הביתה, כך הפסדנו ימי עבודה מרובים. מעולם לא הספקנו לבצע את העבודה לפי התוכנית שקבענו מראש, ואם זכינו, והכל עבר בסדר, והנה המחרשה נשברה. לתיקון המחרשה צריכים לרדת אל הנפח ביסוד המעלה, ולפעמים אף לנדוד לטבריה. בשנים הראשונות לא היינו מצליחים לקבל את הזרעים למועד הדרוש, ויצא שאיחרנו בזריעה, ובינתיים התחילו גשמים יורדים ונמנע מאתנו לצאת לזרוע… כך נמשך המצב שנה אחר שנה, הארץ לא נתנה את יבולה, ואנחנו אף לא ידענו את טיב הקרקע ונבצר ממנו לתכנן מחזור זרעים סדיר. גיששנו באפלה, מאנשי המקום לא יכולנו ללמוד, ותחנת הדרכה עדיין לא הייתה בארץ.
בחירת המקום – הגליל העליון
שואלים אנו את עצמנו מי המשוגעים הללו, שכל הארץ עמדה לבחירתם והם בחרו דווקא בחור המרוחק הזה למקום יישוב?
אכן, הם היו משוגעים. הם רצו דווקא בגבול בארץ רחוקה, רחוקה, בין הרים – ארץ פראית המחכה למי שיבוא ויכבשנה לישוב. ישראל גלעדי ופנחס שניאורסון שהביאו את ההצעה הקוסמת הזאת, נקראו בפי הליצנים שבחבורה – המשלחת שגילתה טריטוריה.
האתגר היה כפול ומשולש ועל כן הילך קסם ועורר התלהבות עצומה.
את האידיאל הגדול שמאחורי המעשה היטיבה להגדיר קיילה גלעדי: הנסיעה הראשונה בעגלות עמוסות משפחות, פעוטות ויונקים מיטלטלים בדרך לא דרך ימים אחדים. מטולה, מחוז חפצנו שנקבעה אז למקום מגורינו הארעי, עטתה בבואנו עננים כבדים ולא ראינוה מבעד לעננים. קצרה רוחי ושאלתי את ישראליק “הלירח אתה מוביל אותנו? “
כן, חייך, “אנו צריכים להיות ראשונים ולו אפילו לירח ואז יעלו ויבואו אחרינו האחרים”.
ועוד טענות היו לנו כלפי הראשונים. לא די שבחרו לשבת בקצה הארץ אלא גם על גבעה. הטענות היו נשמעות לא רק בסיום יום עבודה בגן הירק און בכרם, אלא אפילו בסיום יום כיף בדרדר או בבריכת גן הירק, שכל שכרו יצא בהפסדו כאשר צריך היה לעלות בעליה הקשה הביתה.
מספר על כך פרופסור דב אשבל, שהיה המורה הראשון לילדי כפר גלעדי, בשנת 1921:
בחירת המקום עצמו להקמת הנקודה, זוקפים לזכות “שיגעונו” של אלכסנדר זייד. לי נראה כי זייד ראה נכוחה והיטיב לעשות בבחרו את גב הרכס המשקיף על פני כל הסביבה ויש בו די מקום להתפתחות בעתיד. אם בקיץ תארו לעצמכם מה קשה הייתה עלייה בימי החורף כשהעגלות באו מטבריה לאחר נסיעה קשה של יומיים, כשהדרכים בצק של טיט וגלגלי העגלה שוקעים לפעמים עד הציר ממש ובסופו של המסע עוד היה עליהן לסחוב את העגלה במעלה הגבעה. הנוסעים קיצרו את דרכם כבר ליד תל חי ועלו בשביל הסלעי היבש, הספיקו להתרחץ ולהתלבש ואולי גם לאכול ארוחה חמה. בעוד העגלונים מבוססים בבוץ עם בהמותיהם בדרך הארוכה מסביב לגבעה.
בניית צריף העץ מאת זלמן אלון
הטלטולים ממטולה, מקום מגורנו לעבודה בשדות חמארה, הכבידו עלינו מאוד. לתקופת הקציר הקמנו בחמארה סוכת מחצלות, אולם בכך לא נפתרה שאלת השיכון. נוסף קושי, היינו נאלצים להשאיר את החברה היחידה שהייתה עמנו, לבדה בסוכה כל היום. סוכה שניה הקמנו על גבעת קת-א-סית, שם היה לנו שטח ירקות על שפת הדרדר. הפיזור הכביד מאוד והחלטנו כי לשנה הבאה נרכז את הסוכות למקום אחד. ובחרהו בגבעת קת-א-סית.
לבנות צריף ולו גם ארעי היה בימים ההם מן הנמנע. חומרי בנין, לוחות עץ, לא היו בארץ ואילו היו, לא היה בידינו הכסף. אולם קלווריסקי מסר לידנו צריף ישן ששימש פעם בית כנסת לתושבי מחניים הראשונים. הצריף עמד שנים על שנים ללא שימוש. לוחותיו רקובים ושבורים. כשהתחלנו לפרקם נוכחנו שלא כדאית המלאכה אך אין ברירה והמשכנו.
משהתחלנו להעביר את הלוחות הרקובים שהיו בעיננו יקרים מפז, נוכחנו כי מסוכן להשאירם על גבעת קת-א-סית, כי חשופה וגלויה היא לכל עבר. החלטנו לתור מקום מסתור והגענו תוך חיפושים לגבעה המערבית – עליה יושבים אנו היום. מצאנו בה מקום סתר והעברנו לשם את הלוחות.
תוך כדי עבודה ראינו כי הגבעה יפה ורחבת ידיים, טובה וראויה להקים בה יישוב. ופה אחד החלטנו להקים שם את הצריף.
זכורים לי דברי ישראל גלעדי “גבעה זו מקום אסטרטגי מצוין. אנו נהיה כאן בבחינת רואים ואינם נראים. כאן נקים את כפר “השומר”. בלי יסודות וללא תכנית דפקנו קרש אל קרש
והיה זה מחסה לנו ולבהמות. ועל כך נקראנו בפי הערבים – תחשיבה, כלומר צריף עץ.
גלעדי : כאן נבנה את כפר “השומר” / זלמן אלון
נגשנו להקמת הצריף, והנה נתגלה לפנינו קושי חדש : בחירת המקום. היו חברים אשר התנגדו להקים את הצריף בגבעה מחשש חשיפת המקום לכל צד. אף היה המקום קרוב לביצות, לקיני הקדחת, אולם באין ברירה, הסכמנו לבנותו על הגבעה.
תכניתנו הראשונה הייתה לבנות את כפרנו בגבעה מזרחה לכפר אבל, הוא אבל בית מעכה. הגבעה גדולה, לא רחוק ממנה – מצד צפון, זורם מעין מים חיים, מפיק כשנים-שלושה מטרים מעוקבים לשעה. המעין שייך לאדמות מטולה, אולם מפני ריחוקו לא יכלה המושבה להשתמש במימיו, אף אין הגבעה רחוקה מאדמת חמרה. המקום יפה מאד, אולם אליה וקוץ בה. השטח אינו שלנו, הוא שייך לכפר הערבי. אך קלואריסקי הבטיח לנו, שברבות הימים ירכוש את הגבעה מידי בעליה. לעת עתה – אמר – יש להקים את הצריף במקום אחר.
כאשר התחלנו להעביר את הקרשים אל הגבעה, ראינו כי המקום פתוח לכל עבר, והחומר עלול להיגנב, באין שמירה במקום. החלטנו איפה להעביר את הקרשים על גבעה זו, (שלנו כיום) במקום בטוח ונסתר, עד שנשלים להעביר את כל החומר.
כשהשלמנו את העברת החומר, ראינו שהגבעה יפה היא ורחבת ידיים, טובה וראויה להקמת ישוב חדש בה. התאספנו והחלטנו להקים כאן את הצריף הראשון, ואולי אף את כפרנו כולו. אמנם עדיין הגבעה שייכת לאיכרי מטולה, אך בטוחים היינו כי נסתדר איתם.
זכורני מה שישראל גלעדי אמר בחיוכו האופייני לו : – המקום מצוין והגבעה הזאת מקום אסטרטגי מצוין הוא – ממש אידיאל ! כאן נבנה את נקודתנו – את כפר “השומר” ! הן מכאן – הוסיף ואמר – הרינו בבחינת רואים ואינם נראים.
כך הקימונו צריף ארעי – מעין סוכה, ארבעה על חמישה מטרים, בלי יסודות וללא תכנית. דפקנו קרש על קרש, והיה זה, לעת עתה, מחסה לנו ולבהמות.
הצריף החדש / זלמן אלון
הוקם הצריף הגדול ובו ארבעה חדרים, כל חדר ארבעה על חמישה מטרים, בחדר אחד הייתה האורווה, לאורך הקיר, מעל ראשי הבהמות מתחת לתקרה, היה תלוי ארגז גדול, בו היה מחסן מספוא. בשני חדרים אחרים גרו המשפחות, הרווקים הסתדרו בסוכות בחוץ. החדר הרביעי היה המטבח וחדר האוכל. הצפיפות הייתה גדולה.
עלית המשפחה הראשונה מן המושבה לצריף זה נחרתה במוחי. זה היה בערב חג השבועות תרע”ח.
טפטף גשם, בחוץ היה טוב ונעים, השמחה על שעברנו סוף סוף לדור בבית שלנו – הייתה גדולה. אולם הדבר לא בא לידי ביטוי גלוי. לא ערכנו כל מסיבה וחג. אני, אשר העברתי את משפחתי, לא ידעתי, כי החברים אשר נמצאו באותו זמן על הגבעה, מכינים לנו הפתעה. ההפתעה התבטאה בטקס צנוע, אולם הרושם נשאר בליבי עד היום הזה.
בעגלה עמוסה מיטלטלין ישבו מלבדי בני משפחתי : חוה אשתי ומאיר’קה בן הארבע. אך עלינו על הגבעה, והנה צועדים לקראתנו החברים, ובראשם ישראל גלעדי, זייד וגד, כל אחד מחזיק משהו בידו. ישראל החזיק מטאטא – בפשטות. זייד נשא את דגל “השומר” בידו, וגד החזיק על קרש כיכר לחם ומלח. תחילה חשבתי, כי הלצה זו, אולם כשקרבתי עם העגלה ועמדתי על יד הצריף, ניגש אלינו ישראל ולא נתן לנו לרדת, ברצינות גמורה, – כפי שישראל היה מסוגל לה, פתח בדברים קצרים ואמר :
ברוכים הבאים ! ברוכים תהיו לנו, חברים יקרים, המשפחה הראשונה עם ילדיה העולה אל הגבעה הזאת, סימן טוב הוא לנו !
הוא הפסיק את דבריו והרהר רגע קט. פניו היו רציניים, הוא היה נרגש, הוא עמד דום, לא זע ולא נע. כל החברים הקשיבו בדומיה לדבריו. הוא המשיך ואמר :
מן המשפחה היחידה העולה עכשיו הנה עתידים אנו להיות כאן לעשרות ולמאות משפחות, אשר ידעו לעבוד וליצור משק ומשפחה למופת. נדע להגן על חבל זה של הארץ, נהיה לכח של עבודה והגנה ולא תדבק בנו השפעת הישוב הישן.
במטאטא הסיר את האבק מעלינו, והוסיף :
הנה הסירותי מעליכם את כל האבק אשר הצטבר בשנות נדודינו. יהיה זה לסמל לכולנו. ועתה, רדו מן העגלה והיכנסו אל ביתנו, נקיים אתם !
החברים ירו באוויר לכבוד המאורע. דמעות נקוו בעיני למראה התמונה הזאת ולמשמע דברי ישראל גלעדי.
בונים בית אבן / זלמן אלון
כעבור זמן מה התחלנו בבניין בית אבנים גדול, הוא הבית הראשון בגבעה. בנינו אותו אבני בזלת, לפי תוכניתנו נועד הבית הזה למחסנים. חשבנו לבנות את בניני המשק מאבן בזלת שחורה ואת בתי הדירה – מאבני סיד לבנות.
הבית נבנה לפי תוכניתו של המהנדס גדליהו וילבושביץ, אולם לפי שעה באין בנין אחר צריך היה הבניין לשמש גם לשיכון חברים וגם לבהמות. לפי התוכנית יכיל הבניין שמונה חדרים. באמצע עוד שני חדרים – אחד על גבי חברו – שתי קומות, לשיכון הילדים. אולם הבניין לא הושלם, מחמת שני מאורעות, ששימשו מפנה גדול בחיינו : פטירתו של ישראל גלעדי ומאורעות תל-חי.
תולדות בית האבן – גדעון גלעדי
הבית נבנה בשנת 1918 וישראל גלעדי הספיק רק להתחיל.
ישראל, שנפטר בנובמבר אותה שנה, לא זכה לראותו עומד על תילו.
בוצע בתכנון האדריכלים הצרפתים של הברון שישבו במשרד תכנון בביירות, והביאו לארץ את המורשת שלהם מפרובאנס בדרום צרפת.
לכן דווקא אז, כאשר למתיישבים לא היה גרוש על הנשמה, דווקא אז בנו בתים יפים עם קו אדריכלי ברור ובאיכות מעולה. אבן הבזלת היא מהסביבה הקרוב, אזור תל חי (גן תעשיות של היום)הקבלנים היו בעיקר ערבים. מרבית חומרי הבניין היותר מיוחדים, כמו מלט, צבע, ברזל, מרצפות וכו’ הובאו מצור וצידון בעגלות. הנגרות בוצעה ע”י נגר מכפר תבור בשם אלטשולר, אבל אין תיעוד. אלו הם סיפורים מפה לאוזן.
הנגרות הייתה בהחלט טובה. תפקיד הבית היה להחליף את צריף העץ שנשרף כליל במאורעות 1917 בפרשת ני”לי, החיפוש, המאסר והגירושים. לכן בתכנון היה שהבהמות ישוכנו למטה בקומת הקרקע והאנשים בקומה השנייה. איש אינו יכול לספר, ולא תועדה בדיוק חלוקת הבית בהמשך.היות והרפת הוקמה כבר ב-1922, הרי אין להניח שהוכנסו פרות באופן משמעותי. אולי הסוסים…בנסיגה של מאורעות תל חי חורף 1920 שוב ננטש הבית וערביי הסביבה גילחו אותו לחלוטין:עץ, מרצפות, רעפים, וכל מה שניתן לגנוב. רק כששבו בסוכות לאחר מכן קוממו את הבית מחדש והפכו אותו למבנה המרכזי של כפר גלעדי, עד 1951. בקומת הקרקע היה חדר האוכל לאוכלוסייה עצומה, בדומה להיום. אכלו בתורות ועמדו לאנשים “על הראש”. הישיבה הייתה על ספסלים ליד השולחנות. בקיר הצפוני חובר תנור אפייה וזה היה המקום להתחמם בחורף ולפלרטט בלילות לאחר ארוחת הערב. שם היו רוקדים הרבה בערבים, מקיימים אסיפות וישיבות, ולשם קיילה הייתה מביאה את רצועות הגבינה שלה, שקראו להן “לוקשן” וכולם זכרו אותן כמעדן הטעים על גבעה. אל החלק הצפוני מערבי הוצמד צריף ענק ששימש מטבח. (כיום הדשא) בחלק השני של הבית בקומת הקרקע הייתה המזכירות וחדר סידור העבודה. לימים הוכנס לשם מחסן הבגדים עד 1975. בקומה השנייה גרו צעירים, עולים, מצטרפים חדשים ואורחים והיו שם הרבה סצנות וגם טרגדיות. בהמשך, הותקנה מתפרה רבת תופרות בחדר העליון המרכזי, ושני החדרים הגדולים למעלה ננטשו. כפר גלעדי עברה ב-1951 בטקס חגיגי לחדר האוכל החדש. יוסקה מלמוד עמד על המרפסת ולרגליו כל הציבור, ונאם בדברים חוצבי להבות על עמנו וארצנו. בשנת 1984 (בזה כבר הייתי מעורב אישית) גייסנו את המועצה לשימור והבית שופץ וחוזק. למימון הצטרפה גם משפחת דרכלר מארה”ב שאחותם דבורה דרכלר נפלה בתל חי ואחות אחרת, חיה דרכלר-קרול, הייתה נשואה לאליעזר קרול ונפטרו בכפר גלעדי. אחיעם קרול ניצח על המלאכה וסייענו לו בהבאת האדריכל אריה סונינו, מומחה שימור. בקומת הקרקע שוכן ארכיון כפר גלעדי, ובצד הצפוני אולם קטן לאירועים בינוניים. בקומות העליונות תוכננה תצוגת קבע של כפר גלעדי, וגלריה לאומנות.
