נטע זמירי – מר חיים
ההורים הגיעו מלטביה, תנועת הנוער החלוץ.
אבי שימעל’ה, כאשר הגיע ארצה נאמר לו ללכת לקבוצת כנרת. מאחר שאברהם איתי היה המדריך שלו בלטביה ודיבר רק על כפר גלעדי, שמעלה סירב, החל לבכות ואמר שהוא רוצה רק לכפר גלעדי. נענעו לבקשתו וכך פגש את חייל’ה אימי אותה הכיר כבר בתנועה. בקיבוץ היה חצרן, אחראי לאספקת הציוד והמזון. בתפקידו זה גם סחר עם השכנים הערבים מאבל.
מתחת למחסן חפרו באותו זמן את אחד הסליקים. הוא שמע את הקולות ושאל את אברשה שמוקלר המא”ז, מה זה? וזה השיב “לא מדברים על זה“. כך נשאר כמעט עד ליום מותו. במחסן הישן עם הסליק שמור המשקל איתו עבד. היה אדם ישר והוגן והחזיק בקופה קטנה לכיסוי הוצאות מוכרות של החברים, כמו דמי נסיעה. אימי עבדה במטעים, כאשר הייתי בכיתה ח’ או ט’, ירדנו למטע לדלל שזיפים. היה יום חם מאוד, ברחש ולא נעים. אחרי כשעה אמרתי לאמא, חם לי ולא נעים לי, אני לא נשארת יותר. אמי אמרה שאי אפשר כי זאת עבודה! ולא יוצאים מהשורה. ( עבודה הייתה ערך מקודש). אבל, אני קמתי והלכתי.
בשבת השחורה הייתי בכתה ב’, בת עמי המורה אמרה לנו, ברגע שאתן פקודה, תרוצו ותשכבו על הכביש. נכנס הזחל”ם הבריטי שפרץ את הגדר וניתנה הפקודה לכל הילדים לשכב על הכביש לחסימה. איזיה פורטוגלי שכב ראשון ואני לידו. הזחל התקרב ועלה לאיזיה על הרגל והוא נפצע. בערב סיפרתי לאבא שהייתי שם ושכבתי לידו וראיתי הכול, אבא הגיב “אז מה”? נתנו הוראה אז הכול בסדר. בכיתה ב’ התחלנו לעשן, ליקטנו בדלי סיגריות בבית ציפורי. קבעתי עם חברה מהכיתה להיפגש בערב על כיסא נוח בבית המרגוע לעשן שם. כאשר ישבתי ראיתי ש”זאב גדול” מהמטע רואה אותי מעשנת. אבא שלי יצא באותו זמן מהחדר כדי להפעיל את החימום במקלחת הציבורית וזאב סיפר לו. בערב הלכנו עם ההורים לחדר האוכל ומשם לבית הילדים להשכבה. רק בדרך אבא התחיל לדבר על הנושא ולהטיף לי. דיבר, ודיבר, ודיבר. אמרתי לו אבא תרביץ לי אבל תפסיק לדבר.
גן הילדים, היה בית אבן ללא בית שימוש. בחוץ היה בור ספיגה. הזיכרון הראשון : טור הילדים יושבים בשורה על הסירים לעשות את צרכיהם.
הגננת הייתה זינה שמוקלר. אישה יפה עם צמה בלונדינית אסופה.
בצהריים צריך היה לישון. לא הצלחתי להירדם. הייתה לי הרגשה שאני ילדה אהובה בגן. חטפנו שעלת והיה הסגר עם גדר סביב הגן, כל הילדים נדבקו.
הגדר מזכירה לי את שהותנו בחיפה במלחמת השחרור. הייתי בת שמונה או תשע. לחיפה הסיעו אותנו באוטובוס של “שרות החולה” הנהג היה מנחם קלר. נסעתי עם אחותי הקטנה גאולה. ההורים נשארו במשק לעבוד. ההורים הגיעו אחת למספר שבועות לבקר במשאית של המשק. כאשר היו אזעקות הייתי רצה לקומה העליונה להוריד את גאולה למטה. אני זוכרת משם רק את הפרידות מההורים כאשר היו צריכים לנסוע חזרה, לא זוכרת שבכיתי אז.
במלחמת העולם השנייה פינו אותנו לתל יוסף, תקופה שאני לא זוכרת.
הלכנו פעם לטייל בכיתה א’ –ב’ לכיוון מנרה עם בת עמי. אתנו היה גם החמור “משיח” עליו העמיסו ציוד, מזון, מים. הלכנו דרך הכפר הונין. לא זכורים לי עימותים עם הערבים. טיולים רבים עשינו אל הסלע הגדול. את הדרך חזרה עשה רוני סגל ז”ל בריצה.
את רוני אני זוכרת כילד טוב לב, מוכשר מאוד, חכם וצנוע. כאשר היו עימותים בכיתה בין הילדים, הוא היה הדמות המפשרת והמרגיעה. זוכרת מגיל הגן את הטיולים עם בת עמי אל מעיין הרואחינה היכרנו את כול צמחי השדה בדרך. בדרך למעיין פגשנו את נשות ונערות הכפר עם הכדים על הראש יורדות למעיין לשאוב מים. באחד הביקורים המשכנו לכפר עם בת עמי להיפגש עם ילדי בית הספר שלמדו בבית אבן. הם שרו לנו שירים בערבית. היחסים היו טובים ללא מתחים. לאחר מלחמת השחרור אחד מהם ,דיב -נשאר במשק עם בנו שלמד אתנו בכתה.
בחדר ההורים הקטן לא היה חשמל, הייתה מנורת נפט שהשתמרה עד היום. לא היו לי צעצועים, לא זוכרת בובה פרטית. היינו כשעתיים עד לארוחת הערב של ההורים בחדר האוכל. אני זוכרת רק ספר ילדים אחד בחדר ההורים. זוכרת שאני רעבה והולכת לאכול תאנים. בעיקר אבא היה משכיב אותי לישון. מקלחת קרה, קפיצה למים והחוצה. השכבה מהירה, אבא תמיד מיהר. מפעילות לפעילות. לא זוכרת שיצאתי חבולה מהתקופה של הלינה המשותפת.
לא זוכרת אלימות, או החרמות בין הילדים. אפשר היה להיות גמישים. היו כנראה דברים חשובים יותר. אפקט המייסדים זכורות לי דמויות מובילות כמו לגרישה, נחום הורביץ, נחום צפוני, נתן אליעזר קרול. כאשר גרישה דיבר באסיפה, זבוב לא עף.
לא זוכרת פחד בלינה המשותפת. גאולה אחותי הייתה מדי פעם בלילה בורחת לחדר ההורים פותחת את הדלת בשקט כדי להתגנב למיטה שלהם. אימא הייתה אומרת באידיש ” זי אוט כקומן” – היא הגיעה. אבא היה קם ומחזיר אותה לגן, בלי לדבר מילה. לא נתנו למצבי פינוק להתפתח.
לעבודה בגן הירק הלכנו גם בגשם במגפיים או נעלי עבודה.
לימודים: מבחנים בכיתה הגיעו כאשר חיים ישראלי וישראל לוין החלו ללמד אותנו, גם רמת הלימודים עלתה. היינו כיתה אחרונה שלמדה במשק. אחרינו מקבוצת אלון למדו בכפר בלום בביה”ס האזורי. בחינות בגרות לא עשינו. ההורים תמיד קלטו ילדים מחברות נוער. שעד היום מגיעים לאזכרות של ההורים.
עם מירה אורן למדנו חשבון וגם לוגריתמים. פסנתר לימדה אותנו האימא של פיליס – לי. יום אחד הגיע מפקח ממשרד החינוך לראות את רמת הלימודים. מירה שאלה, שאלה ואני הצבעתי. כיוון שלא הייתי תלמידה טובה בחשבון, מירה חיפשה מישהו אחר שיענה לא ויתרתי, הלכתי ללוח ופתרתי את התרגיל. אימא פעם אמרה למירה כי לנטע קשה עם החשבון, תשובתה של מירה הייתה : לא חשוב העיקר שהיא בן אדם. בכתות הבוגרות טיילנו וגרנו במשמר העמק ואשדות יעקוב
טיולים שנתיים אני לא כל כך זוכרת. זוכרת את מגורי הצריפים בכתות יא’ יב’. אז גם החלו הרומנים.
שעות מחנך לא זכורות גם לא זכורות לי שיחות על הנעשה בארץ ובעולם. אני זוכרת שהיינו באים אל בת עמי הביתה והיא הייתה מקריאה לנו מהספר “בישימון ובערבה” קטעים בהמשכים היה כיף.
אימא תמיד רצתה לגור במושב לא בקבוץ. רצתה לגדל לבד את הילדים. חנה הג’ינג’ית הקימה את חברת הילדים. בחופשים נסענו באוטובוס לבקר את המשפחה בתל אביב ורמת גן. זוכרת שתמיד הכנו לקראת הביקור מצרכים להביא להם כמו פירות.
המושג מקלחת למתביישות. הייתה מקלחת משותפת לבנים ובנות אבל כאשר הבנות החלו להתפתח, היו כאלו שהתביישו להתרחץ במקלחת המשותפת. והן השתמשו במקלחת למתביישות. במקלחת שלנו בגן אני זוכרת ” מהר, מהר”. כאשר הייתה התקפת כינים עשו לכול הבנות קרחות וחפפנו ראש עם נפט וחומץ.
כאשר הייתה ההכרזה על הקמת המדינה באו להעיר אותנו, רצנו לחדר האוכל והיו שם ריקודי הורה סוערים.
לקראת כל חג הייתה התרגשות גדולה של ההכנות וחזרות להופעות. סביבון הפלא זכור לי כחוויה. ימי הולדת בגן היו, לאחר מכן לא זכור לי בבית הספר או בבית עם ההורים. לא הייתה גם תופעה של ניחום אבלים. הייתה לוויה וזהו. אחד במאי עמדנו כל הילדים ליד המכבסה היה מסדר ואז נסענו לחורשת הארבעים למפגש אזורי. חלק מההופעות היו מופעי פירמידות שהיה מכין יענקלה זייל.
דמויות מתקופת הילדות ראשית ההורים, אימא ואבא, חנה הג’ינג’ית , זינה, בת עמי חיים ישראלי, ישראל לוין, חיים בר. לא היה דרייב לתפקידים ציבוריים אצל ההורים, זה לא הפריע לי, להפך.
