חוג דרמטי

החוג הדרמטי

שנת “הולדתו” של החוג הדרמטי בכפר גלעדי, בתור חוג מלוכד ועבודה מסודרת נחשבת שנת 1940. עד אז היו נפגשים חברים שונים שהייתה להם זיקה איזו שהיא למשחק ומציגים תמונות ומערכונים מהווי המשק והקיבוץ.

בשנת 1939 ארגן הקיבוץ בעזרת המרכז לתרבות קורס הדרכה לחוגי דרמה. בהדרכתה המסורה של הגברת מניה ארנון, שהניחה את היסודות של מספר חוגים ואחד מהם בכפר גלעדי. היא עמדה לצדנו  בהדרכה ובעצה במשך מספר שנים. לא קל היה להוציא חבר לקורס מדריכים לתקופה של חצי שנה כשבו בזמן ענני מלחמת העולם השנייה מרחפים באוויר. הוחלט לשלוח את מולקה גולדבלט ואת לאה בירנברג.

לאחר הקורס אורגן חוג של שלושים חברים שפעמיים או שלוש פעמים בשבוע ולאחר יום עבודה מפרך היו עורכים חזרות.

שושנה רביד, שחקנית בהבימה, הופיעה לראשונה בהצגה “במיצר” בזמן היותה חברת הכשרה אצלנו במשק. ההופעה הזו נתנה לה את הדחיפה להתקדם ולהגיע לאן שהגיעה.

סיפורה של לאה בירנברג

בתקופה שהחוג פעל, הוא היה שם דבר בכפר גלעדי. “מוסד” שהקרין גם על חברים מחוץ לחוג. כל הופעה הפכה ליום חג לכלל הציבור.

בהופעתנו הראשונה בכפר גלעדי, הוצג המערכון של צ’כוב “שידוכים”, בתרגומו של שלמה לויטין. השתתפו בה רק שלושה חברים מולקה גולדבלט, חיים זילבר ואנוכי. לאחר ההצגה פנו אלינו עוד חברים שרצו להשתתף.

הרוח החיה בינינו היה ינק זיסמן, שבנוסף לכישרון המשחק התברך במזג נח ושמחת חיים. וטוביה קרוסקל שכתב הרבה אופרטות על נושאים מקומיים ואנחנו ביצענו אותם בהצלחה.

החברים עסקו לא רק בחזרות להצגות, אלא גם בצד הטכני שלהן. כל אחד היה אחראי על דברים כגון – תפאורה, תלבושות, איפור ועוד.

ליוו אותנו הרבה חברים – אברהם קסטן, גידי קייך וידידיה מילר שהכינו את הדקורציה. ינעקל’ה רייכל היה מבצע אותן וארנסט פרידלנדר היה החשמלאי שלנו.

אחד הקשיים היה חיפוש אחר חומר מתאים להצגה. כלומר שיתאים לנו וליכולות של החברים למלא בהצלחה את תפקידי הדמויות.

כמעט לכל ההצגות שלנו הזמנו חברים מקבוצים אחרים. הופענו עם מספר הצגות בכינוסים ארציים והחוג שלנו נחשב לאחד הטובים והרציניים.

את ההצגות בימתי לסרוגין עם מולקה גולדבלט. המחזה האחרון היה “כל אדם והאמת שלו”. עבדנו על המערכה השנייה ואז פרצה מלחמת ששת הימים ולא הצלחנו להציג אותה.

בכלל לא רק המלחמה סיימה את עבודת החוג, גם ימי המילואים המרובים הרחיקו מהבית את החברה הצעירים. בנוסף הלינה המשפחתית והטלוויזיה, רתקו את החברים לבתים ובזה שמו קץ לעבודת החוג ומה שנשאר הם הזיכרונות בלבד.

סיפורה של לובה קרול

אחת התקופות היפות והמעניינות בחיי הייתה תקופת השתתפותי בחוג. לא הייתי בין הראשונות אך מיום שהצטרפתי אליו לא החמצתי אף הצגה במשך שלושים וחמש שנה, עד שהחוג הפסיק את פעילותו בגלל מלחמת ששת הימים.

את ערבי החזרות אני זוכרת כחוויה של הנאה רבה. הן התנהלו באווירה תרבותית וחברית, היחסים ביננו, חברי החוג היו טובים מאוד. צחקנו הרבה ונהנינו לבלות ביחד. לא זכור לי שאי פעם היה סכסוך כלשהו, היו כמובן חילוקי דעות, אך תמיד ברוח טובה. גם אם לא הצלחנו להכין הצגה עד הסוף, לא התייאשנו ונהנינו גם מעצם הלימוד והבילוי ביחד. היינו נפגשים פעמיים בשבוע ולפני ההצגה, ערב ערב עד אחרי חצות. מקום המפגש לא היה קבוע, פעם באורווה, פעם בחדר האינקובטור ופעם בצריף מתפורר. אי אפשר שלא להזכיר את ינק זיסמן שדאג לכל. הוא השיג לנו בסופו של דבר צריף ראוי לשמו והפך אותו למועדון של החוג. ינק דאג שיהיה תמיד נקי וחם וגם שתהיה כוס תה וכיבוד קל והעיקר מצב רוח מרומם.

בהצגה “חתונה בעיירה”, שהופענו בה בכל מיני מקומות בארץ, זכינו בפרס במקום השני בכנס הארצי של חוגים דרמטיים.

החברים תמיד עודדו ופירגנו. יהודית ונחום הורביץ היו עולים אחרי ההצגה ואומרים דברי שבח. גם חוה אלון, יהודה אפרתי וסי קולר לא הפסידו אף הצגה. כל העייפות הייתה נעלמת בראותנו את יחס הציבור והרצון להמשיך מתעורר מחדש.

פעם הזמינו אותנו להציג את “חתונה בעיירה” במחנה פילון עבור תושבי ראש פינה. התלבשנו, התאפרנו ובזמן שחיכינו לתורנו ישבנו באחת מפינות האולם. הרגשנו שמתלחששים מסביבנו ואחד האנשים שאל אותנו – תגידו יהודים, אתם מצפת?

פעם אחרת כשהופענו במשק, באחת החתונות, חנן אסטרחן שיחק את הרב הזקן. שערו וזקנו היו לבנים, כשהוא מאופר ומלובש. בדרכנו מהמועדון לחדר האוכל הוא פגש את עוזי קרול ושאל אותו בקול רועד כשגם ידיו רועדות “היכן החתונה”? עוזי הראה לו באדיבות רבה את הדרך ואחר כך פנה לחבריו שהלכו איתו, “הזקן הזה מטושטש לגמרי ועוד נוסע לחתונות!”

הרבה פעמים יצאנו איכשהו ממצבים קשים. פעם בהצגה “מה קרה לבני?” ישבתי עם יעקב פרמונט על הבמה והמסך היה פתוח. אני צריכה להתחיל לדבר והמילים הראשונות פרחו ממוחי. מצב רציני, הצגה רצינית מה לעשות? החזקתי עיתון ביד וכיסיתי את פני בעתון ושאלתי את יעקב “מה צריך להגיד?” גם הוא הכניס את ראשו מאחורי העיתון ואמר לי ביידיש “מיט די ימים” [עם הימים} – נזכרתי וההצגה נמשכה בהצלחה.

 

 

 

סיפורו של משה אריאל

לחלקנו דבק חיידק הבמה עוד בחו”ל. כשעברנו לכפר גלעדי, הופענו עם ההצגה הראשונה בצריף “הפועל”. האולם היה חדר צר ומאורך. נדחקו לתוכו החברים, הילדים וגם אורחים ממטולה.

בחירת הרפרטואר היוותה תמיד בעיה קשה. תחילה החלטנו שההצגה צריכה להיות מקובלת על כל חברי החוג ולא תמיד היו אחידות דעות. לכן הוחלט על החלטות דמוקרטיות לפי הרוב. את התפקידים חילקנו לפי התאמה לכל אחד. על חלק מההצגות ויתרנו כי לא היו לנו האנשים המתאימים לתפקידים. הקמנו מחסן בגדים לתפארת. קנינו חומרי איפור שונים, פאות נוכריות ועוד. המחסן ששימש גם לכלל החברים בפורים.

הופעתי האחרונה על הבמה הייתה בהצגה של קבוצת ילדים במסיבת הבר מצווה שלהם. זה היה בשנת 1971 ואני אז בן שבעים ואחד שנים.

 

סיפורו של שמעל’ה זמירי

לא הייתי מראשוני החוג, הצטרפתי אליו אחרי הצגת “במדבר”. הייתי אז שומר לילה ותמיד ביקשתי לשמור על יד הרפת, כדי שאוכל לראות את החזרות. אינני זוכר מדוע לא הצטרפתי מיד, הרי רציתי ואולי התביישתי?

כשעבדו על ההצגה “בטון” של אשמן, התחלנו בחדר האינקובטור, עברנו ללול ויצאנו לחצר. חיה קרול תמיד אמרה שהחוג הוא כמו אפרוחים – מתחילים באינקובטור, מתפתחים וממשיכים ללול ומסיימים בחצר.

בהצגה אחת הופענו במשק ולצערי הייתי צריך להיות חמוש בנשק. יצאתי לבמה והתברר לי ששכחתי את האקדח מאחורי הקלעים. והנה כבר מתקרב הרגע שעלי להשתמש בו והוא איננו. הלכתי אחורנית עד קרוב לדלת ובאורח פלא הרגיש בכך ארנסט פרידלנדר, שליווה אותנו בכל החזרות כחשמלאי, דחף לי את האקדח ביד המושטת אליו ובכך ניצלתי ממצב ביש.

סיפורו של מולקה גולדבלט

החוג התחיל בקיבוץ טבריה כשהיינו שבים הביתה מהעבודה בנהריים, בחום וביזע. הינו באים לצריף הגדול שעמדו בו ארבעים מיטות ותיבה ובה תרנגולת שהטילה ביצים. בצריף ההוא התחילה ההיסטוריה של החוג הדרמטי.

היינו מופיעים עם פזמון קטן או אטיוד של שנים – שלושה חברים. העיקר לעשות שמח. המערכון הראשון שהתחלנו לעבוד עליו היה לקראת הראשון במאי, בשם “המפוטר” של פינסקר. מנדל ברמן היה צריך לשחק את תפקיד הרופא והמפוטר, אלי גנקין, היה צריך להתעלף לאחר קבלת ההודעה. “הרופא” ניגש לבדוק אותו ולא ידע היכן הדופק, מישש את צווארו וראשו וקבע שהכל בסדר.

כך זה נמשך עד שבאנו לכפר גלעדי. בבואנו למשק, ממפני שהיינו מרוחקים מיישובים, התחלנו לחפש במה להמתיק את החיים. היינו מארגנים מסיבות, קראנו ושחקנו וזה היה ההובי שלנו. באותה תקופה התארח אצלנו השחקן צבי רפאל ששיחק “באוהל” והוא עבד איתנו על המשחק.

הקמת החוג הדרמטי, המרכז קבוצת אנשים שחושבת ברצינות להתמסר לפעולה זו לשם גיוון חיינו, כל אחד בכישרונו ובהתמסרותו. לפחות פעמים בשבוע עלינו לעסוק בלימוד, לשקוד על קריאה אמנותית של שירים וסיפורים, לטפל עם ילדי בית הספר בהצגות ילדים ולשתף חוג רחב של חברים בקביעת צורת החג והשבת. אני תקווה, שכל חבר, אשר ביכולתו לעזור לחוג הזה לא יעמוד מרחוק ויטה שכם למפעל חלוצי זה. ידעו החברים אשר מצטרפים לחוג לא להתייאש.

המופע הראשון של הצגה רצינית על נושא ישראלי הייתה הצגת “בטון”. במסיבה לאחר ההצגה הראשונה, דווקא אלו שרטנו כנגד החוג שלנו, לגלגו ולא האמינו בנו, דווקא אלו אמרו דברי מחמאה.

עלי להוסיף עוד דבר אחד. הופעתנו בחו”ל הביאו לנו לא מעט כסף. בכסף הזה ריכזנו ציוד רב שנמצא במחסן החוג ובכל הופעה נהנה הציבור מציוד זה.

סיפורו של ינק זיסמן

תחילתו של החוג לא היה משהו מיוחד, הצטרפו הרבה חברים ואני ביניהם. רובנו היו רווקים. גם שיפרה ציפורי השתתפה בחוג מהתחלה. כל חזרה הייתה מעוררת צחוק ופחדנו שנצחק גם בזמן ההצגה. במיוחד היינו מתפקעים מצחוק כשיענקל רייכל היה מופיע בתור רב. אך בהופעה, מאימת הציבור, הצחוק נעלם ובמקומו בא הריכוז בתפקיד ובביצועו.

חיפשנו תקציב לחוג וינקל רייכל התחיל לאסוף ולמכור כל מיני סמרטוטים, בקבוקים ועצים. הוא הזמין ערבים מהונין להביא עצים והיינו מנסרים אותם בשבתות. איזו עבודת פרך זו הייתה אבל כל זה נתן לנו כמה גרושים לקנות צבע ועוד כל מיני חומרים שבלעדיהם אי אפשר היה להתקיים. אחר כך היה צורך לקנות מסך, איפור, פאות ועוד. היינו עם שערות והצטרכנו פאות של קרחות. סי קולר שלח לנו מאמריקה. כיום יש לנו קרחות ושוב אנו לא נזקקים לפאות אלו אלא לפאות שיכסו את הקרחת. ככה היה גם עם איפור שקבלנו מאמריקה.

היה צריף שסידרנו שם מחסן בגדים שלנו וגם במה עשינו וזה היה לנו בתור מועדון. בינתיים נשרף המועדון ואנו קיבלנו את הצריף של סי קולר שהיה וילה. שיפצנו אותו לאחר שעות העבודה המזכירות לא שמחה שהחרמנו את הצריף. הוצאנו את העץ המפורסם שגדל בתוך הצריף וראשו מגיע עד לגג.

סיפורו של יעקב פרמונט

כשהגעתי לכפר גלעדי באוגוסט 1957, כבר היה החוג בעל עבר עשיר של כמעט עשרים וחמש שנים. על החוג שמעתי בעודי במעברה, מפי אברהם ברנזון, שעסק בהבאת עולים לקבוצים. עבורי החוג היה הדבר שקבע את בואי לכפר גלעדי.

במשק מצאתי חוג פעיל ותוסס, כמו שהכרתי בגולה. חבורה מלוכדת המסורה בלב ובנפש, החברים מדייקים להתכנס בזמן, אוהבים לבלות בצוותא, מנתחים מחזות, מתכננים תוכניות ומחפשים חומרים חדשים. החברים עבדו קשה להציג הצגות טובות. היו ביניהם בעלי מלאכה טובים להכנת התפאורות ואמנים לציור. קיבלו אותי כחבר ותיק ומיד הרגשתי בבית. עברית טרם ידעתי אך כולם דיברו ביידיש יפה ועסיסית. המשחק כמובן היה בעברית בלבד. הצעתי להעלות את ההצגה “עמך” של שלום עליכם והחברים קיבלו זאת בשמחה. יוסקה מלמוד תרגם את ההצגה ברוחו של שלום עליכם ולא כמו שברקוביץ תרגם. עשיתי מאמצים על אנושיים לבטא נכון, לא לשבש אף מילה ולא להחסיר דבר. ההצגה עברה בשלום וחברי החוג כמו הקיבוץ כולו היו מרוצים. קניתי את עולמי.

ההופעה שקנתה את עולמה בקיבוץ, הייתה הפנטומימה “חתונה בעיירה”. זו התפרסמה בקבוצים רבים. בכל חתונה במשק ביקשו להציג אותה.

בכל חג היה החוג מופיע במשהו ולו גם בדבר של מה בכך. והמשהו הזה הפך למרכז החגיגה.

היחסים בין החברים בחוג היו מצויינים ואף פעם לא קרה שחלוקת תפקידים תעורר קנאה ותחרות. הדאגה של כולם הייתה הצלחת החוג וההצגה.

התחבר אל האתר
דילוג לתוכן