איך עבדו פעם בבית תינוקות מאת חיה אשוח
לעבודה היינו באות בשעה חמש בבוקר. מדליקות את הפרימוסים כדי לחמם מים לרחיצת התינוקות. בחורף היינו מחממות את הבית בתנורי נפט שחורים וגבוהים ואפי התינוקות היו סופגים את הפיח ומשחירים. האוויר היה מלא יתושים ועל המיטות היו אפריונים של כילות.
אם היה יום שמש וחם, היינו מוציאות את הלולים הגדולים מהאוהל ששימש להם מחסן. הלולים היו מוקפים רשתות, בכל לול היו מכניסים כשנים שלושה ילדים. כל היום רדפנו עם הלולים אחר השמש. אותו דין כשחיפשנו צל עבור הילדים. עסוקות היינו כל היום בהזזת הלולים.
בבית האבן הגדול שוכנו התינוקות והפעוטים. כשהבית התמלא, היו מוציאים חברים מחדריהם לצריפים ואוהלים ובקיץ גם אל מתחת לעצים.
כשהיגעו מים עד נפש, הובאה שאלת בית התינוקות לאסיפה. הוויכוח היה סוער, אך כוחנו גבר והוחלט לבנות בית תינוקות חדש. התעוררה השאלה למה בית תינוקות זקוק לשירותים? התינוקות ממילא אינם משתמשים בהם אלא מה? העובדות? שתנהגנה כיתר החברים. יש מקלחת מרכזית ובתי שימוש פרימיטיביים, הפזורים במקומות שונים. ויש אפילו אחד לא רחוק מבית התינוקות.
את המיטות לילדים עשו במסגרייה בבית, אבל המסגרייה הייתה עסוקה בעבודות חיוניות יותר. כשנולדו תינוקות היו משכיבים שנים במיטה אחת.
במלחמת העולם השנייה, כשפלש הצבא הבריטי ללבנון, היה משקנו מלא בחיילים אוסטרלים. ארץ מולדתם הרחוקה דאגה להם לסיגריות בקופסאות גדולות ויפות למראה, עשויות מחומר רך. אספתי כמה קופסאות כאלו, ריפדתי אותן מבפנים בשמיכות, עטפתי אותן בסדינים והנה מיטות.
בית התינוקות נבנה במשך ארבע שנים, הרבה זמן עמד כשלד ללא רצפה וללא חלונות ודלתות. שכנה שם קבוצת הנוטרים.
יום אחד פרצה מחלה מדבקת בין התינוקות והיה צורך להוציא משם את הילדים הבריאים. לא הייתה ברירה ובאותו יום פונו הנוטרים ונוקה הבית. במקום חלונות סתמו את החורים בלוחות ועל הפתחים תלינו כילות והארמון הנכסף היה בשליטתנו. בהיותנו כבר שם, התחילו לעבוד השרברבים והטייחים ולאט לאט הושלם הבית.
חשמל כמובן לא היה ואם כן רק בחלום. בחדר האוכל של החברים בער לוקס ובבית התינוקות כמובן מנורת נפט. כשחזרנו “מגלות” תל יוסף, ערכו לנו בבית קבלת פנים נהדרת שולחן ערוך בכל טוב. היה טוב על הלב לחזור הביתה עם תוספת תינוקות שנולדו בתל יוסף. מצאנו כבר דלתות בבית, יכולנו להיכנס ולסגור אחרינו את הדלתות. מאחורי עמד ארנסט פרידלנדר ומבלי שארגיש בכך לחץ על כפתור והבית נמלא אור. המקום הראשון שזכה לחשמל במשק. זו הייתה חוויה בלתי נשכחת.
השטח שעד היום נקרא “המגרש”, היה ריק. רק בפינה הדרומית מערבית נבנו בתים ראשונים. כשהושלם הבית הראשון ויתר הבתים עוד היו בבחינת שלדים, חיפשו דיירים. לא כולם הסכימו ללכת לגור בפינה רחוקה ומנותקת זו. בין המתנדבים היו משה ואני. בבוקר לאחר הלילה הראשון שישנתי שם, ירד גשם שוטף והחשכה הייתה כה דחוסה שלא ראיתי את ידי המושטת. במקום לפנות לכיוון הנכון, פניתי לכיוון הנגדי ונתקלתי בגדר. כשהתאוששתי, התברר לי היכן אני. השטח היה מכוסה בקוצים, בורות, לוחות וברזלים. בזחילה וגישושים הגעתי לשלד של אחד הבניינים, המשכתי בזחילה עברתי לבניין שני לאורך הקיר מבלי להתנתק ממנו ועד שהגעתי לבית התינוקות התחיל להאיר הבוקר.
בערב סיפרתי את הסיפור לשמעל’ה זמירי, שהיה החצרן של המשק והוא הזמין עבורי פנס כיס. אם אינני טועה זהו פנס הכיס הראשון במשק.
ההשכבה:
ראשית חוכמה, הרחצה. הולכים להביא מים בפחים מן החצר ומחממים על פרימוסים. והפרשה מתנהלת כך – הגיגית באמצע החדר וכן הפרימוס ועליו המים המתחממים. על יד הגיגית כיסא ועליו סבון, מטלית וספל גדול מפח ליציקת המים. על כל מיטה מונחת מגבת רחצה גדולה. כל ילד נכנס לגיגית, אחד יוצק מים, שני מסבן ואחר כך ישר למיטה. נגמר סדר הרחצה של חדר אחד, מנגבים את הרצפה וכל הכבודה עם הגיגית הכיסא והסבון עוברת לחדר השני. אחר כך לחדר השלישי ולרביעי עד תום פרשת הרחצה כולה.
בינתיים מופיעים ההורים, אחד אחד מתיישבים על יד המיטה ובשיחה שקטה מבלים את שעת ההתייחדות המשפחתית.
חינוך ואידיאולוגיה:
האידיאולוגיה אצל חברי נצ”ח הייתה מפותח מאוד ומלווה בפרינציפים. רעיונות קיבוציים קיצוניים מצאו אצלם כר נרחב לפעולה. מספרת רחל ולפובסקי – כשהתקרבו ימי ללדת את יעל, היה ברור לי כמו לכולם שאין לי רשות לתת לילד שם כרצוני. הילד היה שייך לקיבוץ והקיבוץ צריך לקבוע את השם. לבית החולים הביאו שתי אלטרנטיבות יעל או תמר! לא כפו עלי, אלא השאירו לי את זכות הבחירה. מכאן שהלבירליזם שרר אצלנו. בחרתי את השם יעל ואת השם תמר השארתי ללאה. כשרציתי לטייל, אחרי יום העבודה עם בתי, הייתי חייבת לקחת את כל חמשת הילדים שהיו אז כבר בקיבוץ. אסור להפלות בין ילד לילד. אם לטייל אז עם כולם!
הלינה המשותפת -טובה פורטוגלי
כשעברנו לכפר גלעדי הנהגנו כבר את הלינה המשותפת של הילדים מתוך הכרה שכך צריך להיות דרך חינוכנו. למעשה פתר דבר זה במידה ידועה את שאלת השיכון. הילדים נדדו רבות עד שנבנו הבתים הראשונים, בני ארבעה חדרים. בין שני החדרים היה פתח גדול וכולם רוחצים בו יחד. אני נתתי להם את האפשרות להסתדר כטוב בעיניהם.
עכשיו בחדרים בני ארבע המיטות, היה כבר קל יותר להיפגש עם ההורים, שעדין לא הייתה להם פינה משלהם.
בית הספר- בית האבן
המבנה
למבנה האבן של בית –הספר הייתה משמעות היסטורית חשובה מפני שהיה בית –הספר הראשון בהתיישבות הקיבוצית ובחינוך המשותף של “זרם העובדים”. הרבה מצורת הלימוד וחוויות החינוך התקיימו בחוץ וללא קשר למבנה. ממנו יצאו אנשי חינוך בעלי שם בחינוך הקיבוצי, במיוחד מרדכי סגל שהגדיל והקים יחד עם יהושוע מרגולין בשנות הארבעים של המאה העשרים את סמינר הקיבוצים בתל-אביב ואחר כך את סמינר אורנים בתחילת שנות החמישים של המאה העשרים.
בית הספר הראשון בכפר גלעדי נבנה בין השנים 1927 – 1928 על ידי קבוצת בניין של ‘גדוד העבודה’. המבנה מומן על ידי פיק”א – החברה להתיישבות יהודית בארץ-ישראל. על תכנית המבנה חתומים: יואל (ז’ול) רוזנהק ויוסף אתקין בא כח קבוצת הבניין של ‘גדוד העבודה’. בית הספר נבנה בנקודה הדרומית ביותר בישוב בזמן הקמתו. ועדה של שלושה אנשים קבעה את מיקומו: נחום הורביץ מכפר גלעדי, אברהם מלניקוב ויצחק לנדברג (שדה) מתל חי, אלו בחנו מספר מקומות אפשריים למקם את בית הספר ולאחר מיון קבעו את מיקומו, “על הגבעה הדרומית מבניני כפר גלעדי בסמוך לתל חי” כאשר הסיבות להחלטה על מיקומו היו: 1. שטח לבנייה ופיתוח של בית ספר, “בהתחשב עם השטח הדרוש בשביל התפתחות משק ילדים אינטנסיבי” 2. המיקום הקיצוני בדרום הישוב איפשר נקודת תצפית על תל חי והעמק, 3. מרחק ההגעה או החזרה של ילדי תל חי אל ובחזרה מבית הספר, “מרחק מתל-חי עד בית ספר הוא לא יותר מ 15-20 רגע מקסימום הליכה בשביל הילדים ומרחק זה הוא די רגיל שילדי בית ספר ילכו בלי שום התאמצות” . 4. “אין מקום יותר מתאים ממקום זה” . מיקומו של בית-הספר בקצה הדרומי של הגבעה הייתה לו חשיבות גדולה לעתיד בית-הספר ופעילותו.
בית הספר נבנה מאבן גיר מסותתת בהירה מהסביבה, מבנה חד קומתי עם גג שטוח מבטון, בעל 4 חדרים גדולים בגודל של עשרים מ”ר ומרפסת קדמית מקורה ופתוחה בחזית גודל המבנה הכולל הוא מאה ועשרה מטר רבוע. גג המבנה שטוח ובמקורו מעוטר במקורו בשתי שורות אבנים מסותת מעל החדרים, וכותרות מאבנים מסותתות מקשטות את פינות המבנה (ללא המרפסת). גג המרפסת נתמך בחמישה עמודים. בשנת 1978 הונח על הגג ארגז רוח ומעליו רעפים, כך שעיטור האבנים שהיה על הגג פורק ממנו. לכל חדר שלושה חלונות : לחדרים האמצעיים שני חלונות אחוריים וחלון קדמי. לחדרים הקיצוניים שני חלונות אחוריים וחלון צדדי בקיר החזית (מערבי או מזרחי).לכל חדר דלת כניסה (לפחות אחת), ומעליה חלון קיפ. לכל כניסה סף מאבן שיש. מעל חלונות עליונים אבן רחבה תומכת. לכל חלון, סף אבן כאדן חלון. למבנה נכנס הרבה אור שמש כיוון שיש חלונות משלושה כיווני אור (מזרח, דרום וצפון). עד תחילת שנות הארבעים של המאה הקודמת היה מבנה זה בודד בשטח המיועד לבית –הספר.
חלוקת המבנה
בתחילת דרכו לדברי רחל סגל רבינוביץ החדר הימני הראשון במבנה, שימש כחדר מורים. אחריו שני החדרים שימשו ככיתות לימוד והחדר האחרון היה חדר מנוחה בו “סיפרו סיפורים” . עם השנים שונו תפקודים של החדרים לצרכים השונים של בית הספר, לדוגמא: בשנות החמישים: החדר הראשון שימש כחדר מורים וחדרים שני ושלישי שימשו כספריות וחדר הרביעי הפך לכיתה.
בשנות השבעים: חדר הראשון שימש כחדר מורים, חדר 2שני היה מחסן לחומרי לימוד ומוצרי משרד, חדר שלישי היה להדפסות ושכפולים וחדר רביעי שימש לכיתה ללימוד פרטני. כיום חדר ראשון משמש כחדר כמרכז לימודי, חדר שני חדר פסיכולוגית, חדר שלישי חדר יועצת חינוכית וחדר רביעי כמרכז לימודי.
בשנות השלושים נבנתה תוספת של שירותים בצד ימין שבקצה המרפסת. “לבית האבן נוסף לכבודנו מתקן חדשני, היחיד מסוגו על הגבעה, בית שימוש עם אסלה ומים זורמים.
ערכים היסטוריים של מבנה בית –הספר
כאמור מבנה בית הספר הוקם בין 1926-1928. על חנוכת המבנה לא נמצא תיעוד. פסקה בספרה של רחל רבינוביץ מתארת את זיכרונה על האירוע: “חנוכת בניין האבן, זכורה לי תמונה שבה רואים את חנוכת בניין האבן של בית-הספר- ואני שם כבת שלוש, על הידיים של טובה פורטוגלי, לא ניתן לדעת הרבה מזיכרונה של רחל כיוון שהייתה קטנה ולא פירטה בנושא חנוכת המבנה. ניתן להבין שהייתה חנוכה למבנה האבן, אך לא ידוע בדיוק מתי וכיצד נחנך.
ראוי לציין שעדיין לא היה עלון לכפר-גלעדי כך שחסר תיעוד מחנוכת המבנה.
ניתן לציין כי בגג המבנה עשו שימושים שונים ומשונים לאורך השנים. רחל מספרת ש’הסבא’ -אליהו אליוביץ’ “נהג לשטח על גג תאנים לייבוש. עצים גבוהים עוד לא היו, והגג היה חשוף במלואו לשמש. באחד הימים הוא עלה על הגג לבדוק את מצב התאנים, ובאותו זמן בדיוק עלה גם נכדו דן, מן הצד השני, ‘לטעום’ מן הפרי האסור…דן כל-כך נבהל לראות את סבא שלו מולו, שקפץ מהגג ושבר את רגלו…”.
במסמך הוועדה לתכנון ובנייה של המועצה הגליל-העליון, בסעיף חשיבות המבנה, צוין: “על הגג הייתה עמדת מגן”. גם רחל רבינוביץ’ ועמוס רחמן סיפרו ש”על גג בית- הספר הייתה עמדת איתות ליישובי העמק- החולה”.
בנוסף, עמוס רחמן מספר ש”מי שהיה ספורטאי וחזק טיפס דרך העמוד המרכזי של המרפסת על גג והראה את יכולותיו האתלטיות”
הלימודים
שני מורים חדשים מקומיים החליפו את קודמיהם ונכנסו להנהיג ולחנך בבית-הספר החדש. בת-עמי גבעוני ומרדכי סגל . שני המחנכים נשלחו להכשרה במכון הזואולוגי פדגוגי בתל-אביב אצל יהושע מרגולין ופרופ’ היינריך מנדלסון. כשחזרו מהכשרתם החלו במעשה החינוכי עם ילדי ראשונים. בית הספר בכפר גלעדי התחיל בכיתה ב’. השנה האחרונה בגן וראשונה ב”בית הספר” נקראה : “כיתה א’ גנית” עד סוף שנות השלושים למדו בכפר גלעדי בקבוצות מעורבות גיל. מרדכי סגל כתב במלאות 60 שנה לכפר גלעדי מאמר מקיף שקרא לו “בית ספר קטן עם חוויות גדולות” על מעשיו החינוכיים בשנים הראשונות של בית -הספר: “למדתי להכיר בחשיבותה של חברה רב-גילית בתוכה לומדים הילדים הצעירים מהבוגרים, כפי שלעולם לא ילמדו מן המבוגרים: הילדים הגדולים מתאמנים באחריות, אשר לעולם לא תידרש מהם בחברת בני שנתונם.”
“סגל ובת עמי קיבצו ילדים לשתי קבוצות. סגל לימד את הבוגרים ואילו בת עמי לימדה את קבוצת הצעירים.”
בת עמי מתארת את הפעולות החינוכיות שנעשו לייצב את חברת הילדים בקיבוץ: “כדי למנוע מצב של עזיבה בחברת הילדים, פיתחו כמה מהמחנכים דפוסי פעילות חברתית ענפה, העסיקו את הילדים בעבודה בענפי הקיבוץ ובמשק בית – הספר, הרבו בטיולים ועודדו שיתוף-פעולה בין הגילאים השונים. בתחום החברתי והלימודי, עקב הטלטולים המרובים, היה פיגור בהשכלת הילדים. כדי לפתח את יצר הכתיבה, יזמו המחנכים הוצאת עלון שבועי של חברת הילדים. ערך רב ייחסו ללמידה בדרך החוויה. דרך עבודה בשדה ובגן קונה לו הילד ידיעות בתורת החי והצומח. טיולים מעוררים התעניינות בתופעות הטבע ומאפשרים להתבונן ולהכיר את הטבע בצורה בלתי- אמצעית…
במשך שנת הלימודים הוקדש כשליש מהיום לעבודה אשר בוצעה בשלושה תחומים: שירות עצמי, משק בית-הספר ומשק המבוגרים. לשירות עצמי יוחסה חשיבות רבה. התוכניות כללו סידור חדרי השינה, חדרי הלמידה, הכנת ארוחות, הגשה והדחת כלים. המטרה הייתה ללמד את הילדים סדר, דייקנות וניקיון. אשר למשק בית –הספר, בתחילה היססו המורים שכן יום הלימודים היה עמוס מאד, אך שיקולים חינוכיים הכריעו. תפקיד חשוב מילאו הילדים במשק המבוגרים בעיקר בעבודות עונתיות ובחליבת הצאן.”
בראיונות שערכתי התבררה חלוקת העבודה שהייתה נהוגה בשנות השלושים והחמישים של המאה העשרים: “מכיתה ב’ עד ו’ עבדנו כל יום שעתיים במשק הילדים, כשקצת גדלנו עבדנו בקיבוץ, כל ילד בחר איפה הוא רוצה לעבוד ועבדנו כמה שעות ביום. בעונות בוערות כולם התגייסו יחד לעזור”. הרעיון החינוכי נגזר מהצורך של הקיבוץ להכשיר דור חדש של אנשים שימשיכו את דרכם של הראשונים ולכן הקימו בקרבת בית הספר משק- ילדים. ועבודה הפכה להיות ערך מרכזי בחינוכו של הילד. סגל כותב על השקפת החינוך שלו ושל בת עמי: “הרעיונות שהדריכו אותנו היו אכן שונים מאד מהמקובל, אם כי פשוטים במהותם. סברנו שאין לשים מחיצות בין עבודת הלמידה של הילד לשאר חייו, הלמידה היא חלק אורגני של חייו, ובשאר חייו יש תמיד למידה חשובה ביותר. מוטב להכניס את זה ואת זה לאותה קופת חינוך. כמו כן, סברנו שתכני הלמידה ושיטותיה צריכים להיות צמודים ומשולבים בתהליכי החיים אשר מסביב.
סגל ובת עמי הנחילו שיטת חינוך חדשה וראו את החינוך לילדי כפר גלעדי כדבר הוליסטי כשהשלם גדול מסך חלקיו. סגל כתב: “הילד מתהלך יום יום בשלוש אימפריות גדולות: נוף הטבע הסובב, עבודת האדם במשקו, חברת האדם ותרבותו. אליהן היינו צריכים להביא אותו. לנוף הטבע התברגנו בעיקר על-ידי מערכת סיורים עוקבים…משימות מעקב אישיות… טיפחנו בחצר בית הספר גינת בר ופינת בעלי-חיים. מדדנו ורשמנו את מזג-האוויר. אל המשק חדרנו …על ידי עבודה יום יום…התגייסנו כולנו בעונות הדחק … ערכנו סיור חודשי להתבוננות ורישום ענף משקי…כל ילד בחר לו פרה להתיידד איתה ורשם קורותיה ביומן…תערוכה שנתית של ענפי המשק בוצעה על-ידי ילדי בית-הספר עם אנשי הענפים…סיפרו חדשות מכל מה שראו או שמעו מהורים וחברים…כדי להכיר היטב את אוכלוסיית הקיבוץ, הלכו לראיין חברים ורשמו מפיהם קורות חייהם…הזמנו לבית-הספר חברים ואורחים…הבאנו לשיחות סוף היום מן הבעיות שעסקו בהן אסיפות החברים וילדים החליפו ביניהם דעות באותם העניינים. הם עצמם חיו חיי חברה משלהם פחות בדומה לחיי המבוגרים. להבנת דברים מורכבים פנו לספרים: (ספר ולא ספר לימוד אחד קבוע) והעיקר – כל אחד מהם רשם את ממצאיו, והרשימות חוברו יחדיו לחוברות וספרים עצמיים משלהם…שהקנו לחברתם תחושת ערך עצמי…
סגל ממשיך ומפרט במסמך על היכרות של הילדים דרך סיורים וטיולים ביישובי האזור, שאר אזורי הארץ ועוד. הטיול היה מרכזו של תהליך הלימודים והוא התקיים בצורות שונות. גדעון גלעדי מספר על “טובה (לוינסון) בן- צבי המורה המיתולוגית שלו” “שיטת החינוך כללה מלאכה, טבע המון טבע, המון טיולים, טובה אהבה לטייל. היא טיילה אתנו ברגל בהרים, במערות, במטעים בעונות של הקטיף היינו הולכים לראות וגם לעבוד קצת…ראינו איך מקררים את הפרי, איך משמידים את סס הנמר –זחל שהורג את העצים. ראינו איך עושים הרכבות לעצים…אתה גדל עם עולם שלם שהחקלאות היא חלק מזה.” על פינת החי שהקימו בשטח המזרחי מתחת בית –הספר גדעון גלעדי מספר: “על-יד בית-ספר הקימו פינת חי מדהימה… עשרות כלובים של כמעט כל החיות שהיו כאן באזור: ציפורים, עופות דורסים, קיפודים, חתולי ביצות, שקנאים, תנים, נמיות מה לא? ילד שגדל פה ידע מה גדל פה”.
תיאור החינוך במשק ע”י המורה ברוך בורנשטיין שנת 1921
ברשותנו נמצאים עשרים ילד. מהם אחד עשר בגיל הגן, שמונה בגיל בית ספר ואחת בת ארבע עשרה העובדת עד חצי היום במשק ונכנסת לבית הספר אחר הצהרים. ההשגחה על הבניין והסדר בדירה מוטלת על הילדים. בחדרי העבודה הם עושים את כל העבודות, אולם בחדרי השינה רק חלק מהן – סידור המיטות, ניעור אבק וכדומה. לילדים נמסרות רק עבודות הכנת האוכל שניתן לעשותן מחוץ לכותלי המטבח כגון – קילוף תפוחי אדמה, ברור אפונה ושעועית וכדומה. כמעט שליש מיום העבודה עובר עלינו בעבודה פיזית. בעבודות הבית משתתפים ילדי הגן כילדי בית הספר. בעבודות אלו אין הרבה משום לימוד, לעומת זאת גדול ערכם החינוכי של העבודות הללו. אין לך אמצעי בדוק וטוב לחינוך חברתי מעבודה משותפת. המקום השני אחרי עבודות הבית תופסת אצלנו העבודה בגינה. התגברנו על מכשולים שונים ונגשנו לסידור גינה לעצמנו ועל ידי כך ביצרנו לנו מקום לעבודה מרוכזת ושיטתית והנחנו גם את היסוד למשק ילדים מיוחד. סוף, סוף רק במשק מיוחד יכולים הילדים לעבוד ולהתחנך בבת אחת ורק שם אפשרית היא השלטתה של השיטה העמלנית – שיטת לימוד וחינוך כאחד. ההשתתפות בעבודה במשק הכללי, ביחוד בעבודות העונתיות, ערך גדול לה. יש בה משום חינוך חברתי ובמידה ידועה אף משום לימוד מתוך העבודה גופא, בקשר עם העבודה. העבודות הללו נותנות על פי רוב לילד גם את האפשרות לעבוד בחברת הוריו, דבר שהילד הקבוצתי זוכה לו לעיתים רחוקות. יתר על כן, בעבודות אלו רואה הילד את עצמו כפועל ממש, מכיר בערך עבודתו ובתועלת המובאה על ידו. ישנם בעבודות האלה גם הרבה מומנטים צדדיים, הגורמים עונג מרובה לילד ומשאיר אצלו רשמים שלא יימחו לימים רבים מזיכרונו – ההליכה הרחוקה למקום עבודה, הארוחה בשדה, שירי העבודה והמאורעות השכיחים בעת העבודה.