ימים ראשונים בתל חי

בתל חי

בינואר 1935, משק כפר גלעדי היה קטן למרות שלפני שנה וחצי הצטרפו חברי קיבוץ טבריה.

האבנים בתל חי עמדו שוממים ועזובים. יהודה אפרתי שמר על הגחלת והיה ערב ערב, לאחר שהשכיב את ילדתו – צביה [שהייתה יתומה מאם] לישון, גם בגשמי זעף ורוח סערה יורד לתל חי, כדי שלא תראה כעזובה. מדליק בה אור וישן שם יחידי. “תל חי לעולם לא תהפוך לשממה” כך היה חוזר ואומר בכל הזדמנות.

והנה עלה הרעיון להפוך את תל חי למקום הכשרה לנוער. הוחלט שהקבוצה שתגיע מגרמניה תתאחד עם קבוצת נוער עובד ישראלי ויחד יקבלו הכשרה משקית-חברתית בכפר גלעדי. הם יגורו בתל חי ומבחינה חברתית יהיו יחידה כמעט עצמאית, בליווי מדריכים מבין חברי המשק.

הקבוצה מגרמניה התעכבה משום מה ובינתיים הגיעה הקבוצה הישראלית. בהתלהבות רבה, בעזרת בעלי מקצוע, הם פשטו בטח, תקנו את הבתים, ניקו את החצר והתמקמו בהם. הנערים עבדו בכל ענפי המשק בכפר גלעדי ולאחר ארוחת ערב היו יורדים לתל חי. מבחינה חברתית הם היו עצמאיים וזה נתן להם עידוד והרגשת אחריות.

עם בואם מסר להם אפרתי את “גחלת תל חי” ושוב לא ירד לשמור עליה.

ובעולם – שנתיים מאז עלית היטלר לשלטון. האישה הדגולה הנריטה סאלד, מקדישה את חייה להצלת נוער יהודי והעלאתם לארץ ישראל. המקום המתאים ביותר לקליטת הנוער זה בקבוצים ובמושבים. הניסיון הראשון נעשה בעין חרוד והשני בתל חי.

ב- 11.4.1935 התקיימה אסיפה בכפר גלעדי, בהשתתפות החבר שטנר {מעובדיה הנאמנים של עלית הנוער} ובה הוחלט על קבלת חברת נוער עולה מגרמניה. חברת פיק”א כבעלת הקרקע והמבנים של תל חי, הסכימה לתכנית וזאת בתנאי שלא ישרשו מהם השקעות כספיות נוספות.

השם תל חי, תכנית החייאתה והפיכתה למקום הכשרה קבוע לחברות נוער עולה, קנה הרבה לבבות ביהדות גרמניה – הן במוסדות היהודיים והן בנוער עצמו.

עם בואם ארצה, הוקם בתל חי מטבח וחדר אוכל.

שני המדריכים הראשונים היו אברהם איתי ויהודה אפרתי. הטבחית – חוה אלון, מחסנאית הבגדים ואם הבית – טובה פורטוגלי.

עם סיום ההכשרה עברה חברת הנוער ליסוד המעלה והיו מראשוני העובדים בזיכיון החולה וראשוני המתיישבים בעמק החולה הלא הם – מקימי קבוץ חולתה.

אחריהם קיבלו בתל חי את הכשרתם עוד כמה חברות נוער – מהם מייסדי מנרה, חלק ממייסדי הגושרים ומייסדי קיבוץ האון שלחוף הכנרת.

משאלתו של יהודה אפרתי התגשמה ונשמרת עד היום.

 

בתל חי שנת 1925 מאת חיה גוטה גורלי

 בימים ההם הייתה האספקה משותפת לכל פלוגות הגדוד. כיוון שבתל יוסף היה יבול מבורך של לוביה באותה שנה, הרי אכלנו לוביה בכמויות. קיבלנו עגלה מלאה לוביה מתל יוסף וזה הספיק לנו לכמה חודשים. ליתר ביטחון הנה התפריט הקבוע של תל חי:

מרק לוביה, דייסת לוביה וצלי לוביה עם בצל בתור מנה עיקרית.

לארוחת ערב הגישו סלט ירקות, מרק לוביה ותה עם קובית סוכר אחת.

אבל לא רק אוכל, אדם צריך להתרחץ ובכן בתל חי הייתה מקלחת ממש, כלומר צינור ומזלף בקצהו. אך מקומה של המקלחת היה על הקיר המערבי של האורווה דווקא מחוץ לחצר, לצד הוואדי.  הייתה זו מקלחת ללא קיר, פרגוד או אפילו מחצלת. אתה עומד תחת המקלחת ומפקיר את גופך לזרם מים קטן, לקרני השמש ולמבטים השוקקים של ערבי העובר באותה שעה בוואדי.

איחוד כפר גלעדי ותל חי

שני המשקים כפר גלעדי ותל חי התאחדו בשנת 1926. האיחוד בוצע לאחר סערה ציבורית בארץ ובהתנגדות ועד הפועל של ההסתדרות. כתוצאה מכך הוצאו מאה חברי כפר גלעדי ותל חי מההסתדרות והוחזרו אליה כעבור ארבעה חודשים. הזעזוע הנפשי והציבורי של כל אחד מהם, היה עמוק ומרדכי סגל שהיה נוכח באותו מעמד אמר:

הדבר אשר היה לי חוויה גדולה ומזעזעת. היה באותו יום בו הגיע במונית שליח הועד הפועל של ההסתדרות לחצר המשק עם החלטת ההוצאה. הפעמון צלצל כמו בשריפה. הציבור נהר מן העבודה באמצע היום והצטופף בעמידה באמצע החדר אוכל שהיה מלא מפה לפה. כאשר השליח פילס את דרכו בין העומדים, הוציא מכיסו פיסת נייר וקרא בחטף ובמאמץ גדול ניסה להסתיר את רעדו ובקול חנוק קרא מהפתק את הפקודה. אחכך החזיר את הפתק לכיס ובלי מילה נוספת פילס את דרכו בחזרה. האנשים עמדו נטועים כמסמרים, נדהמים. האיש רץ בפחד את הדלת, נכנס למונית שחיכתה  והמונית הסתלקה במהירות. מי שמכיר את האגדות שהתהלכו על אנשי “השומר” ועל קשיחותם, יכול היה להבין שהאיש מת מפחד. ההמשך היה מר וקשוח. נשארו כארבעים איש במשק, אשר לוח העבודה שלו הותאם לשמונים. משק אשר זעק לפיתוח והרחבה כדי שלא יתמוטט מרעב.

התחבר אל האתר
דילוג לתוכן