כפר גלעדי כשער לעליה בלתי לגלית דרך היבשה

סיפור המעשה:

כפר גלעדי כשער לעליה בלתי לגלית דרך היבשה

 

ראשיתה של העלייה הבלתי לגאלית דרך היבשה, החלה בימים שלאחר מלחמת העולם הראשונה כאשר החלה התעוררות רעיונית חברתית בחיי הציבור היהודי במזרח אירופה שהביא יחידים וקבוצות לעשות דרכם לארץ ישראל. לא כל החפצים להגיע לארץ ישראל צוידו באשרות כניסה לארץ ישראל, ולא נותרה להם הברירה, וצעירים רבים ממזרח אירופה, החלו לעבור דרך לבנון לארץ ישראל.
מארצות האיסלם לא נתקלה העלייה בתחילתה בקשיים מרובים שכן, עולים אלה הגיעו בעיקר דרך סוריה ולבנון ולא משכו תשומת לב רבה כזרים, הם נכנסו לארץ ישראל ועיקר שאיפתם הייתה להגיע לירושלים.

1919-1929
קשר קבוע היה לחברי כפר גלעדי עם ערי הלבנון צור צידון וגם ביירות, שכן הם היו נתינים צרפתיים. שם נפגשו החברים עם היהודים אשר עברו ללבנון בכדי להגיע לארץ, ובדרכם חזרה לכפר גלעדי העלו יהודים על עגלתם, וכך התחילה העלייה הבלתי לגאלית דרך היבשה.

מאיר ספקטור היה מארגן את העולים בבירות, והעגלונים לואי טיטלמן ומשה אלכסנדרובסקי היו מעבירים אותם בעגלותיהם דרך המשמרות הצרפתים לכפר גלעדי. בכפר גלעדי היו החברים ובעיקר מניה שוחט, אליעזר וחיה קרול ונחום הורביץ, מקבלים את הבאים, היו אלה יהודים שרצו להגיע לירושלים, מכורדיסטן, ומאפגינסטן, מעירק, בוכרה, מפרס, מהרי קווקז מסוריה ולבנון.

מצב זה נמשך עד 1924 גבולה הצפוני של ארץ ישראל נחתם סופית (הסכם פולה ניומקוב), שלושת הישובים מטולה כפר גלעדי ותל חי סופחו לשטח הבריטי והתושבים הפכו מנתינים צרפתיים לנתינים בריטים. והוראות הספר הלבן הראשון הגבילו את העלייה לארץ ישראל. עתה קשה עוד יותר דרך ההעפלה מלבנון.

1929-1939

בשנים 1929-1939 התרחבה ההעפלה הבלתי לגלית מארצות המזרח. יהודה קופילביץ (אלמוג) חזר משליחות ציונית בפרס ובחוזרו דרך דמשק, נפגש עם נערים שדבקו בעברית ובחלום ארץ ישראל וארגן אותם בתנועת ה”חלוץ”. קבוצה ראשונה של מעפילי “החלוץ” מסוריה (6 במספר) הגיעה לכפר גלעדי חודשים ספורים לפני מאורעות תרפ”ט. אחרים המשיכו לחולתה ולימים היו פעילים מרכזיים בהבאת יהדות סוריה לארץ.
ליהודי סוריה היו כמה יתרונות בדרך העפלה, שראשונה בהן הייתה עצם קרבתם לארץ והאפשרות לעבור את הגבול בקלות יחסית, והייתה להם ידיעת השפה הערבית בניב סורי.

החל משנת 1932, כמאה צעירים וצעירות, בוגרי תנועת נוער נצ”ח מהארצות הבלטיות, שנענו לקריאה לעלות צפונה להתיישב בכפר השומרים – כפר גלעדי הצטרפו לכפר גלעדי. הם העריצו את אנשי ה”שומר”, פועלם ומורשתם ונכנסו בנעליהם בכל התחומים, לרבות בנושא הפעילות העלייה הבלתי לגלית. חברים נוספים בכפר גלעדי ביניהם גרישה שנקמן, מאיר בריל, השל צור יטה סגל הצטרפו למעגל הפעילים בנושא ההעפלה.

1939-1948

בתום המאורעות, ותוך כדי מלחמת העולם השנייה המשיכו חברי כפר גלעדי לעסוק בהעלאת עולים דרך גבול הצפון, ולקבל עולים שהגיעו מהגבול המזרחי- והצפוני סוריה ולבנון.

בשנים 1939-1948 חברו אל חברי כפר גלעדי “ההגנה” באמצעות המוסד לעליה ב’ ואחר כך הפלמ”ח באמצעות “החוליה” שפעלה בין השנים 1943-1946. בין ראשי עליה ב’ היו חברי כפר גלעדי גרישה שינקמן ומשה אגמי.

“החוליה” התמקמה “בבית הראשונים” בכפר גלעדי, מנחם קלר איש קשר בסוריה, יודקה רבינוביץ ממסייעי העליה מעירק, מאיר בריל מוביל הדרכים, אליעזר וחיה קרול, השל צור יטה סגל ומרים בת אברהם הקולטים את העולים בקיבוץ, ושאר חברי הקיבוץ היוו את החיילים שבשטח – לכל פקודה לכל עת.

אליעזר קרול תיאר את הפעולות:
“משבא עלינו הדבר מצא את כולנו נכונים. אילו ראיתם כיצד קמו נערים ונערות צעירים יחד עם חברים וחברות ותיקים ללוות את הפליטים, כיצד החזיקו את התינוקות המטופלים בזרועותיהם אותה שעה נזכרתי בערב “כל נדרי” כמוציאים את ספר התורה קדושה מרחפת בחלל בית הכנסת, קדושה כזו חשתי בעיני החברים בשעה שהתחילו לעלות את העולים במעלה גבעתנו”.

יחידות הפלמ”ח “המסתערבים” ו”החוליה” פעלו בשיתוף פעולה מלא וחלקי עם חברי כפר גלעדי.
אחד המבצעים הגדולים בעת ההיא היה בשנת 1945 מבצע העברת של כ-1350 ילדים ובני נוער מסוריה לארץ. יוזם המבצע היה יאני אבידוב לעזרתו הגיעה רחל ינאית בן צבי, עקיבא פינשטיין ואחרים שסיכנו את חייהם ופעלו באומץ לב להצלחת המבצע. רבים מהם עברו דרך כפר גלעדי ומצאו ולו ליום יומיים חוף מבטחים עד שבשלו התנאים והיו מועברים למרכזי הקליטה בעיקר בקיבוצים ובמושבים.

ועוד נזכיר את האירוע שהסעיר את הישוב ב-6.10.1945 עת קבוצה של 70 איש שהגיעה בליל שבת למרגלות כפר גלעדי, הקבוצה התגלתה על ידי חיל הספר. עם שחר הוזעק כל הישוב על חבריו וילדיו לסייע לעולים. חיל הספר שגלש במכוניות משוריינות ממטולה, כיתר את כפר גלעדי וכוח תגבור החל זורם מיישוביי הסביבה. מיריות של חיל הספר נפגעו מספר חברים מכוח התגבור. המצור נמשך עד אחה”צ, ורק כאשר הבינו הבריטים שחברי כפר גלעדי, לא יהססו להגן על אנשיו ולו אף בשימוש בנשק , הסירו לעת ערב את המצור ויצאו מכפר גלעדי. מיד באותו ערב הוחלט להעביר את כל הקבוצה לאילת השחר.
כתגובה על ניסיון הבריטים לעצור את העולים החליט הפלמ”ח להגיב ומיד. בליל 8-9 לאוקטובר התארגן כח בפיקוד יצחק רבין ונחום שריג לפריצת כלא עתלית. העולים שהיו נצורים בכלא הוברחו דרך בית אורן ליגור ושם נטמעו בין חברי הקיבוץ. (יורם טהר לב שהיה נוכח באותה עת ביגור כתב את שירו “צל ומי באר.”)

בכפר גלעדי היה איש קשר בשם יעקב סלעי (מאיר בריל) הוא היה האיש שדאג לעולים מרגע הגיעם ועד הגעתם למרכז הארץ..

סוף דבר

במשך שלושה עשורים שימש קיבוץ כפר גלעדי כשער לעליה בלתי לגאלית דרך היבשה, למעלה מ- 10,000 עולים שהגיעו בעיקר מארצות המזרח: סוריה ועירק תורכיה ואפגניסטן לבנון ופרס וגם מאירופה.
מי שהתחילו בפעולה זו היו חברי ארגון “השומר” שכמו במעשיהם הקודמים לא חיכו שיגידו להם לא חיכו שיקראו להם, פשוט קמו ועשו מעשה.
החל משנות העשרים המוקדמות הקדישו מאמץ רב וכסף תוך סיכון עצמי למען יהודים שרצו להגיע לארץ ישראל.

אך טבעי היה בכפר גלעדי , שהעבירו את חשיבות העשייה גם לחברים הצעירים, ולבנים שנדבקו בחיידק והצטרפו לעיסוק בהעפלת יהודים לארץ ישראל בדרך לא דרך, מהיבשה ודרך הים בהתגייסות לבריגדה ולפעילות עליה ב’, לפלמ”ח ולהגנת הגליל.

רשמה: תורה שריבר

סיפורי חברים

הקשרים

אליעזר קרול חבר כפר גלעדי ואיש ‘השומר’ הוא אחת הדמויות המרכזיות בתחום העלייה  הבלתי לגאלית שעברה דרך כפר גלעדי בתקופה זו. כמי שהיה שותף פעיל ולקח חלק באירועים עצמם עוד בתקופה התורכית הוא מתאר ביומנו: “לחברי כפר גלעדי  קשר  קבוע  עם  ערי הלבנון –  צור, צידון ובירות. היו מעבירים חומרי בניין בעגלות כדי לשקם את ההריסות בעקבות מאורעות תל-חי. בימים אלו עדיין לא התארגנה בארץ פעולת הסוכנות היהודית. הפעילות הציונית בארץ התנהלה ע”י ‘ועד הצירים’ שנקבע ע”י ההסתדרות הציונית העולמית. הם ניהלו את כל העניינים הכלכליים והפוליטיים בעזרת סניפים שהיו להם בכל ערי הארץ. בא כוחם של ועד הצירים בטבריה היה ויינשטיין. פנינו אליו והסברנו לו את מצב היהודים והודענו לו שאנו מוכנים להעבירם מלבנון לטבריה, באם יקבע תקציב שיכסה את הוצאותינו (כמובן בלי רווחים). לאחר זמן  הוא אישר לנו תקציב של 15 גרוש לנפש. מצבם הכלכלי של היהודים בסוריה ובלבנון דחף אותם להגירה לא”י, גם קרוביהם בארץ וגם תנועות הנוער הציוניות עודדו אותם לעשות כן, ואנחנו השתדלנו לעזור להם ככל יכולתנו”.

 מקלחת הבחורות

בגלל שהעברת המעפילים מכפר גלעדי דרומה נעשתה קשה יותר קרה שהמעפילים נשארו זמן רב במשק. המשטרה הבריטית החלה לערוך חיפושי הטרדה במשק עצמו ולעיתים גם כאן היו היתקלויות רבות. כל  תושב נוסף בישוב הקטן בלט והיו מאבקים בתוך המשק עצמו. מנחם קלר מספר על מזכירת משק שהייתה דמות חזקה והייתה מסתירה מעפילים במקלחת הנשים בהזהירה את השוטרים הבריטים: “באיזו חוצפה אתם מעיזים להיכנס למקלחת של הבחורות?”. עם התרחבות ההעפלה נכנסו חברים רבים יותר מכפר גלעדי למעגל הפעילים בהעפלה. דמות מרכזית ביניהם היה מאיר בריל, שהגיע עם חברים נוספים מהקבוצה הלטבית נצ”ח מקיבוץ טבריה לכפר גלעדי ב-1932. הבעיה להחזיק פה (בכ”ג) את המעפילים הייתה חמורה מאוד.

בעליית הרפת ובלולים

בכפר גלעדי לא היו בכלל בתים, לא למגורים ולא לשכן אורחים. בית האבן הראשון נבנה לילדים. באיגרת שכותבת מניה שוחט למזכירות כפר גלעדי ב-15 דצמבר 1938 נאמר: “קבלו ברכותיי בעד החלטתכם לבנות 3 בתים  במקום בית הספר. סוף סוף דואגים לחבר[…] מובן שזה לא יספיק ויהיה צורך לבנות צריפים[…]” למרות הכול, הם המשיכו לקבל עולים כל הזמן. חיה קרול קלטה עולים שהגיעו בקבוצות, לפעמים קטנות ולפעמים גדולות ואפילו גדולות מאוד, של מעל 100 איש.[1] היא טיפלה בהם מראשית כפר גלעדי ועד מלחמת השחרור. היא דאגה להם לסידורי לינה, כלכלה וכל הקשור. בתחילה, האנשים הוסתרו במחסנים אשר היו בעלית הגג של הרפת. כשהגיעו קבוצות גדולות והעברתן למרכז הארץ נעשתה מסובכת יותר, העמידו לרשותם את הלולים שהיו מיועדים לגידול עופות, ובחורף אף באינקובאטור אם התפנה, ובקיץ בצריפים לא גמורים. “הדיור שלנו היה בכי רע. גרנו בעליית גג הרפת או באוהל” היא מתארת. עם הגיעם של

[1] מתוך: זיכרונות  העפלה יבשתית. ראיון עם אחיעם קרול, בנם של חיה ואליעזר מן הדמויות המרכזיות בקליטה והעברת עולים בלתי לגאלים במשך 26 שנים. מראיין: דוד שפירא במסגרת פרויקט אוניברסיטאי לחקר ההעפלה (פח”ה). א.ת.ה.  סימול תיק: ב’ 26/ עדכל/ 123  תיק עדויות כללי . 18.8.86 ע’ 1-5

המעפילים מדרך הדרדרה לגן הירק של כפר גלעדי, העובדות היו מקבלות אותם ומעבירות אותם לחיה קרול. היא דאגה לכל מחסורם, סידורם וכלכלתם, החלפת בגדיהם, ובכל הטיפול הקשור בהם. חלק מהעולים, בעיקר מארצות האיסלם היה במצב גופני ירוד ביותר לאחר תלאות הדרך שנמשכו לעיתים חודשים, והיה צורך להאכילם היטב ולרפאם לפני שהעבירו אותם דרומה. חברים מתארים כיצד היא הייתה מקבלת אותם בשערי המשק, מאכסנת אותם לעיתים בסוכות (חברים גרו אז בסוכות), מביאה להם אוכל ובגדים עד אשר הועברו אל פנים הארץ. היו לעיתים בעיות שבקושי ניתן היה להתגבר עליהן מתארת חיה קרול, כמו, אישה מעפילה שהגיעה עם צירי לידה אל סף המשק ולא היה בית חולים בסביבה שאליו אפשר להביא את היולדת, ומיקרים דחופים נוספים. כל זה היא עשתה בלי להזניח את עבודתה בלול. אומרים שהיה לה תמיד אקדח מתחת לכיסא. היא גם תכננה את אופן הברחתם של העולים דרומה, מעבר למחסום המכס בראש פינה ואת הסתרתם בתוך חביות, על גבי משאית כפי שמתאר הנוך מדניקוב שעבד איתה בלול ועזר לה בכל אלו

[1]  חיה לא השאירה כל עדות בכתב ורק כאשר רחל ינאית בן צבי ניסתה ‘לסחוט’ ממנה זיכרונות על פעולתה בהעפלה לצורך הוצאת ‘ספר השומר’ היא כתבה לה את התשובה הבאה:

אני זוכרת שבזמן העלייה ההמונית שהייתה עוברת דרכנו רבים מהבית (מהקיבוץ) היו מתגייסים ונתנו את ידם למפעל הגדול שנקרא ‘עלייה ב’ (השליחים). בתקופה זו הבריטים החלו להשגיח בשבע עיניים והמצב בשטח הורע. רבים מחברינו נתפסו ואחד מחברינו (מאיר בריל) אף נתפס ‘וישב בצד השני’ מצב הרוח היה קשה. באותם ימים הייתה מניה בהנהלת המשק וטיפלה בחוץ בקשר לעלייה זו וביקשה ממני לקבל על עצמי את הטיפול במעטים שעוברים כאן. כעובדת הלולים, אכסנתי בתוך הלולים הפנויים את המעפילים ודאגתי לכלכלתם והשתדלתי לאפשר להם את ההעברה דרומה. האמצעים לכך היו מעטים. היה צורך ברישיון כדי לעבור את ראש פינה וחיפשנו דרכים שונות ומשונות כדי להעבירם שחס וחלילה לא יתפסו.

חיה הייתה מביאה להם בגדים מן המחסן, מכנסי חאקי, ‘כובעי טמבל’ ודאגה שיסתפרו ויתגלחו, שייראו קיבוצניקים, פועלים, כדי לא לעורר חשד בתחנת הביקורת בראש פינה.[2] מספרת שושנה בלובשטיין מעולי תימן כיצד קיבלה אותה חיה בחום, אירחה אותה בביתה ולקחה אותה תחת חסותה, דבר שאינו מובן מאליו בקרב ‘האשכנזים’ של אז.[3] היא עזרה לכל יהודי ולא הבדילה בין אדם לאדם.

בין חבילות קש, בתוך חביות ובשקי תירס

יש וואדי ליד כפר גלעדי שהעולים היו מסתתרים שם בלילה עד שהיה מגיע איש מכפר גלעדי שידע את הדרך. משם הוא הוביל אותם לתחנה הראשונה שלהם שהייתה הרפת. סידרו שם שתי חבילות קש עם רווח ביניהן ששם היו נשכבים שלא יראו אותם.[4]  הנוך מדניקוב וחיה קרול שעבדו בלול התנדבו להביא להם אוכל מחדר האוכל כל ארוחה. המלווה שלהם עמד בכניסה ולקח את האוכל. הם היו שוהים במשק עד שבוע ואח”כ היו מעבירים אותם. היה הסכם עם איזה קצין משטרה בריטי (שעשה ככה כסף מן הצד), שיודיע להם מתי יש ביקורת בראש פינה וכך ידעו מתי כדאי לעבור מבלי שיתפסו. היו מעבירים את האנשים בתוך חביות

[1] ראיון עם הנוך מדניקוב. אתר כפר גלעדי-סרטים תיעודיים של עופר מדניקוב.
[2] אליעזר קרול. חוברת ‘עליה ב’. מוזיאון השומר גפר גלעדי. תשכ”ה.  ע’ 8. החוברת ללא כותר ולא מתוארכת.
[3] ספרון ‘עלי תימן’ שושנה  בלובשטיין, ע’ 66-67.
[4] ראיון עם הנוך מדניקוב. סרטו של עופר מדניקוב ראה קישורית, יו-טיוב, 2012. 

גדולות מעץ, כך שאם אדם קצת מתכופף אז לא רואים אותו. הם היו מחזיקים מעמד בחביות עד אחרי שעברו את הביקורת ואז ‘מרימים את הראש’. קרה פעם שהתקרבו שוטרים לחיפושי מעפילים ומניה שוחט החביאה את המעפילים בתוך שקי תירס אותם רוקנה וכיסתה את המעפילים בערמת התירס.[1]

מעפילה בתא המטען

יום אחד הגיעו לכפר גלעדי שלושה מעפילים ששרדו מקבוצה של חמישה עשר אנשים שהיו בדרכם לארץ ישראל ברגל כשמונה חודשים,[2] ביניהם הייתה אישה חולה מאוד, מעפילה מבריה”מ שהייתה במצב בריאותי קשה ‘על סף גסיסה’ שחייבים היו להעבירה לבית חולים. הבעיה העיקרית הייתה לעבור את תחנת המשטרה בראש פינה. מניה שוחט ידועה במעשיה הנועזים במיוחד בתחום העברת עולים. היא החליטה שבכל מחיר צריך להבריחה דרומה לאחיה שהמתין לה בטבריה. במקרה ביקרו אז בגליל כמה תיירים חשובים מארצות הברית שסיירו בגליל העליון במכונית גדולה ומפוארת ונקלעו לכפר גלעדי. הרעיון היה להכניסה בתוך תא מטען של מכונית התיירים המכובדים בלי ידיעתם ובלי רשותם. מניה, מבלי לספר להם, שכנעה את הנהג להבריח את המעפילה בתא המטען של מכוניתם עד לטבריה, וביקשה בעצמה להתלוות אליהם. בדרך היא הרגישה שמשהו לא בסדר. היא עצרה את התיירים ונאלצה לגלות להם את ‘הסוד’. בפותחה את תא המטען מצאה את העולה מחוסרת הכרה. בקושי הוציאו אותה מארגז המטען. מניה התנצלה בפני התיירים והסבירה להם את המצב. התיירים הבטיחו לה לדבר עם אנשי הסוכנות על בעיה זו, אך במקום זה הם הלשינו למפקד האזורי שהלשין לאלברט מונטיפיורי חיימסון, הממונה על ההגירה בממשלת המנדט ומניה זומנה אליו לשיחת אזהרה.

      בשנים 1922-1936 עברו 8000 עולים דרך כפר גלעדי, לפי מניה שוחט, שהייתה גזברית כל אותן שנים.[3] ב-1936 הופסקה העברת העולים דרך כפר גלעדי בגלל המאורעות והיא חודשה שוב בשנות הארבעים.

חלקם של ילדי הקיבוץ

ילדי הקיבוץ לקחו גם הם חלק במתרחש סביבם. את המעבר לראש פינה עשו ברכב חקלאי, טרקטורים עם פלטפורמות עמוסים חבילות חציר ועליהם, לבושים בבגדי עבודה נסעו המעפילים כחלק מהצוות או מוסתרים מתחת לקש.[4] יש בין וותיקי המשק סיפורים רבים על נושא זה. באחד המקרים עמדה המשטרה לתפוס קבוצת מעפילים שהלכה בדרך. לפתע הופיע בנה של מניה גדעון (גדע שוחט בן 14), עם פלטפורמה מלאה חבילות קש. הוא הוריד כמה חבילות, הכניס את המעפילים פנימה וסגר אותם עם החבילות וכך העביר אותם. מקרה דומה נוסף מתואר אצל מניה שוחט:

באביב 1929 כשלא היה להם מספיק קרקע היו כפר גלעדי חוכרים ב’חולה’ שטחים שהצמיחו חציר בר. היו קוצרים ומייבשים ומובילים את החציר הזה בעגלות למשק. דב קרול שהיה עדיין ילד נהג בעגלות אלו.[5] אז, היו קונים פרודוקטים (מצרכים) בטבריה ומביאים בעגלה. יום אחד נפגשה מניה שוחט  גזברית הקיבוץ עם עגלתה את דב ועגלתו בדרך. פתאום הם ראו שרצים לקראתם שלושה גברים ואישה, עם בגדים קרועים, מבוהלים ונופלים בלי כוח על הכביש לידם כשהם צועקים ומתחננים “הצילו!, שוטרים ערבים רודפים אחרינו!”. הם סיפרו:”היינו עשרים ותשעה איש, עברנו את הגבול, תפשו אותנו, נאבקנו עם שוטרים ורק ארבעתנו הצלחנו להימלט. אנא! הסתירו אותנו!” מניה חשבה, איך להסתיר? הכול פתוח אפילו שיח אין בקרבת מקום. היא פונה לדב. ‘תחשוב, תן עצה, מה עושים?’ הוא אמר:’יש לי רעיון’. משך את הפרדות הצידה והעגלה עם החציר התהפכה. הוא השכיב את ארבעת הפליטים על האדמה הרטובה וכיסה אותם בערמה ענקית של חציר. בדיוק הגיעו שמונה שוטרים בריצה ושאלום אם הם ראו כאן ארבעה אנשים. דב טיפל בפרדות וענה להם בקור רוח: ‘הנה הם רצו לשם בכיוון הג’חולה’. אחרי שנחו על ערמת החציר (ישבו על המעפילים) המשיכו הנוטרים המיואשים לכיוון ההפוך. דב העביר קרשים מהעגלה של מניה הכניס את הארבעה לעגלה מתחת לחציר, והמשיך לכיוון הקיבוץ, הוריד את הפליטים וחזר שוב לערמת החציר להביא את מה שנשאר, כשכבר התחיל לרדת גשם.[6] כאלה היו ילדי הקיבוץ, אשר רוח המקום נטע בהם רצון עז לעזור למבוגרים לא רק בעבודות המשק אלא בכל העבודות הציבוריות כמו עזרה בהעברת עולים וכל דבר שנתבקשו. כותבת מניה שוחט: ”סיפוקנו היחידי שילדינו התחנכו באווירה כזו שזה מובן מאליו שקיבוצם דואג לנשק ולעלייה ב’ כמו שהוא דואג לחריש בשדות”.[7]

מקבלים את כולם פליטים מאירופה

העלייה הבלתי לגאלית דרך גבול הצפון נמשכה מ-1922 ועד קום המדינה ועלו דרכה בסה”כ 12,000 עולים על פי הערכה. חלקם היו בני עדות המזרח מקהילות ערב וחלקם יהודים מאירופה אשר הגיעו בדרכי היבשה, דרך ארצות הבלקן לארצות ערב, ומהן לארץ ישראל. חלקם של האירופאים היה גדול יותר עד מלחמת העולם השנייה, אולם במהלך המלחמה ולאחריה עלה מספרם של יהדי המזרח. העלייה היבשתית מאירופה לא הייתה מסודרת ונערכה על בסיס פרטי ואישי. יהודים שילמו כסף למבריחים שהסיעו אותם בדרכים שונות לבירות ומשם בעזרת מבריחים ערבים דרך הרי הלבנון לגליל. הנתיבים מאירופה ללבנון היו יצירתיים ומגוונים. היו ‘משרדי הגירה’ בכמה ארצות. העולים היו מגיעים באופן חוקי לקושטא משם לעדנה ומשם לסוריה ולביירות. מביירות הם נלקחו בקבוצות בלילות ע”י ערבים מקומיים תמורת שכר. המבריחים הובילו אותם לקיבוצי הגליל העליון, בעיקר לכפר גלעדי ולאיילת השחר. מדווח אליהו אפשטיין שליח הסוכנות בבירות:

[…]הפליטים מגרמניה מקבלים ויזות דרך קושטא לעיראק, ומשם לסוריה ולבנון. לפי השערת אנשי המקום (בירות) עברו בחודש האחרון 500 איש בדרך זו. ועד הפליטים בבירות עוזר להם בכלכלה ולינה. הממשלה מעלימה עין. בבירות נמצאים סרסורים המבריחים את האנשים באישון לילה דרך ההרים לגליל. תנאי המעבר הם דוגמא לניצול אכזרי[…] הם שודדים את כספם[…]”.[8]

לאחר שהעולים הגיעו לכפר גלעדי נותרה להם עדיין דרך תלאות נוספת. הם עדיין הצטרכו לחצות את גדר הצפון אשר הותירה את ישובי הגליל מחוץ לגדר. על הגדר שמר חיל הספר העבר ירדני שכלל חיילים ושוטרים בדואים עם קצינים בריטים. על המעפילים היה לעקוף את תחנת נבי-יושע ולהסתנן ליד ראש פינה כדי לא להיתפס ע”י המשטרה שם.

המטבע אשר החזקתי בכיסי

בין העולים מאירופה שעברו דרך כפר גלעדי היה גם נחום אייכנהולץ חבר הקיבוץ. סיפור העפלתו של נחום הוא יחיד ומיוחד. הוא עלה ב-1935, באופן לא לגאלי מרומניה דרך נמל ביירות ואח”כ ברגל דרך גבול היבשה עד כפר גלעדי. לקח לו שנה לעשות את הדרך: פולין- רומניה (עיר הנמל קונסטנצה)- יוון-תורכיה- סוריה- לבנון – כפר גלעדי. נחום מתאר:

 בסוף שנת 1934 הגיע בסוף שנת 1934 הגיע אלי שליח והודיעני כי מחכים לי בקונסטנצה עיר הנמל ברומניה. יצאתי לשם ופגשתי קבוצת יהודים שגם פניהם לארץ ישראל. משם הפלגנו ליוון משם באנייה לתורכיה ולבירות. ב -10 בפברואר 1935 יצאנו לדרך מבירות, שניים עשר בחורים ובחורה אחת. בלבנון הוסכם עם מורי הדרך הערבים כי את כספם עבור העברתנו את הגבול יקבלו כאשר יציגו בשובם מטבע כסימן והוכחה שאכן עברנו את הגבול. מטבע זה החזקתי בכיסי. במחצית הדרך הם התחרטו ודרשו את המטבע בו במקום, וכאשר לא הסכמנו, איימו עלינו. אולם לפתע הם שינו את דעתם והמשיכו ללכת.

ליל שבת, הגשם הצליף ללא רחם. עברנו ואדיות בהם שצפו המים והגענו לקרבת הגבול, כאשר שוטרי הגבול הלבנונים זיהו אותנו ופתחו באש. מלווינו הערבים מאוד נבהלו והחלו לרוץ ואנחנו אחריהם. הבחורה התעייפה מאוד וחלק מהדרך לקחתי אותה על הגב. תוך כדי הריצה המבוהלת ראינו אור קלוש, הבנו כי עברנו את הגבול. זה היה סמוך למשגב-עם של היום, ואז מסרתי למובילים את המטבע לפי המוסכם. מורי הדרך הערבים אמרו לנו הנה אתם רואים שם למטה את האורות, זהו ‘היהוד’, שם יקבלו אתכם..והסתלקו. אנו, רטובים עד לשד עצמותינו, המשכנו ללכת, ירדנו את ההר, עברנו שטחי מטעים וראינו מולנו ישוב והבנו שאנו בפתחו של כפר גלעדי. ליד השער חיכה לנו מאיר בריל. הגענו רק שניים, אמרתי לו שיש עוד אחד עשר איש רטובים ועייפים מאחור. מאיר רתם את הפרדות לעגלה, נסע אליהם, העלה אותם והביא את כולנו  לעליית רפת א’. מאיר קיבל אותנו ונתן לנו בגדים יבשים ואוכל.  מיד נרדמנו על חבילות הקש. עם שחר הביאה לנו חיה קרול לחם, חמיצה חמה ואכלנו הכול בתאבון. נשארנו כל היום בעליית הרפת ולפנות ערב הגיעו שתי מוניות שהסיעו אותנו לאיילת השחר ומשם נסענו לחיפה. [9]  

מספרת כרמלה גורלי אייכנהולץ בתו: נחום עזב ורק ב-1952 הוא חזר שוב לכפר גלעדי, הקים משפחה וחי בה את כל חייו.

גם גרישה שנקמן עלה באופן לא לגאלי דרך לבנון. בארץ הולדתו לטביה חיכו כל חברי תנועת הנוער הציוני חלוצי (נצ”ח) לסרטיפיקטים שיגיעו מהארץ. זה לקח יותר מידי זמן. הוא לא חיכה, וב-1934 עלה על אונית תיירות ללבנון ומשם  חצה את הגבול והגיע לכפר גלעדי. הוא לא תיאר לעצמו שברבות הימים הוא יהיה זה שיוביל את כל העלייה הבלתי לגאלית  מגבול זה.

משפחות עם ילדים

כל קבוצות המעפילים וביניהם משפחות עם ילדים, היו למעמסה כלכלית כבדה על הקיבוץ. לחברי המשק בעצמם לא היה די אוכל ועם זאת היה עליהם להתחלק עם המעפילים במה שהיה להם. לפעמים היה עליהם להחביא מעפילים 8-10 ימים עד שהייתה הזדמנות נוחה להעבירם לצד השני של ראש פינה.[10] פעם הגיעה קבוצה מסוריה שכללה גברים, נשים, ילדים ותינוקות. שוטרים ערביים ניסו לעצרם בדרך אך חברות הקיבוץ שעבדו בגן הירק שיחררו אותם תמורת ‘בקשיש’, לא לפני שהן הכו את השוטרים.  קרה שהגיעו אנשים חולים ואף אישה יולדת. מתארת רחל ינאית:

מאמצי המוסדות לא התמסרו לעולים מהארצות הסמוכות. לא דאגו להעפלה ברגל. אך הם הגיעו ללא כל עזרה מהמוסדות. דרך כפר גלעדי בלבד עברו כ-8000 נפש שהגיעו מסוריה ולבנון. הדבר הכביד מאוד על כפר גלעדי. תכופות הייתי מבקרת שם ומשתתפת בלבטיהם – איך להסתיר את העולים, איך להצילם מידי שוטרים רודפים.[11]

 בית”רים ורוויזיוניסטים

  על אף היות כפר גלעדי קבוצה של תנועת פועלים ציונית (הקיבוץ המאוחד), שהייתה יריבה של הרוויזיוניסטים, הם קיבלו אותם ואירחו אותם כמו את כל שאר המעפילים.

ניסיונות לעליה ב’ בדרכי היבשה נעשו ע”י הרביזיוניסטים עוד בראשית שנות ה-30. בהתחלה עברו בודדים באופן לא מאורגן. ההצלחה במעבר של יחידים את הגבול עודדה התארגנות של קבוצות.

הם החלו לארגן עליה משלהם לא”י על ידי קבלת ויזות תיירות למזרח התיכון. לפי התכנית, היה הסיור מתחיל בסוריה ואמור להסתיים במצרים, ונמצאה אפשרות לקבל אשרת מעבר בארץ ישראל. התיירים היו ‘נושרים’ כמובן בדרך. תוך זמן קצר התגלה הדבר ולא ניתנו יותר אשרות מעבר ‘לתיירים’. בביירות נתרכזו באורח זה עשרות יהודים, והם הוברחו לארץ דרך הגבול הצפוני.

 דוד אסא , מפקד בית”ר בראש פינה היה יוצא לביירות לארגן שם קבוצות, יצר קשר עם מבריחים ערבים וצ’רקסים בעזרת שליטתו בשפה הערבית, ואלו העבירום את הגבול. במשך הזמן ההתארגנויות התחילו כבר באירופה, בעיקר מפולין, וקבוצות בית”רים היו מגיעות לביירות כתיירים. משם הדרך לא”י הייתה קצרה.

הדיווחים על מעבר רוויזיוניסטים דרך גבול הצפון החלו להגיע כבר ב-3.12.32. מדווח אליהו אפשטיין (אילת) למשה שרתוק (שרת): “בימים אלה עברה דרך ביירות קבוצה של בית”ר מדנציג”. חודש אחר כך  ב-3.1.33 הוא מדווח על קבוצה של עשרים ושבעה בית”רים שהגיעו מפולין לביירות באוניה. ב-20 בדצמבר 1932 הם חצו את הגבול והגיעו לכפר גלעדי.[12] ביניהם היה יעקב מרידור, לימים מפקד האצ”ל. כפר גלעדי קלטו אותם קליטה ראשונית, ולאחר זמן הם הוסעו לחיפה. הם נתפסו, כנראה כתוצאה של הלשנה פנימית של ‘מוסר’ שהושתל בקבוצה, נאסרו ע”י משטרת חלסה (קריית שמונה) והובאו לתחנת המשטרה במטולה כדי לגרשם אל מעבר לגבול. תושבי מטולה ארגנו את העברתם ואף ארגנו חתונה פיקטיבית של הנשים עם בחורי המקום כדי למנוע את גירושן, ואספו כסף כדי לשחרר את המעפילים האחרים העצורים. (ראה גם מכתבה של חרמונה הגלילית לשרתוק). כאשר הם נסעו באוטובוס בדרך לחיפה, הם נעצרו ע”י משטרת הגבולות, נשפטו לגירוש מן הארץ וגורשו. כעבור זמן, ניסו את מזלם שנית, נתפסו שוב אך הצליחו לשחד שוטר ערבי שאפשר להם להיכנס לא”י.

בדיווח שלו מאשים אפשטיין את תנועת בית”ר בחוסר אחריות וחוסר מקצועיות בהעברת העולים בקבוצות גדולות מידי של עשרים וששה אנשים בבת אחת וסיכונם. חלקם נתפסו ונאסרו. הוא כותב: “הדבר גרם לכך שהם קלקלו לנו את אחד הגבולות המצוינים שהיו לנו עד כה ושיכולנו להמשיך להשתמש בו גם להבא עבור עולים נוספים שמחכים בביירות, אך נאלצנו להפסיק בגללם את ההעברה המסודרת והזהירה שהתנהלה על ידינו עד כה”.[13] 

     קרה מקרה, כשהגיעה קבוצת מעפילים צעירים בית”רים ממזרח אירופה לכפר גלעדי חבר הקיבוץ שהשתייך לתנועת נצ”ח (נוער ציוני חלוצי), נזכר פתאום ביריבות שהייתה בינם לבין הרוויזיוניסטים עוד בלטביה וטען שלא צריך לעזור ליריבינו האידיאולוגים. הוא העלה את הנושא באספה הכללית ודרש שהבית”רים יגורשו. אליעזר וחיה קרול דרשו להשאירם ולטפל בהם כמו בכל עולה אחר, כי לא יתכן שהקיבוץ יגרום להסגרת יהודים לידי המשטרה. המעפילים, שאוכסנו בעליית חדר האוכל שמעו את הוויכוח והציעו לעזוב מרצונם כדי לא לגרום לפירוד בקיבוץ. חיה ואליעזר קרול ביקשו מהם לא לסכן את עצמם ושכנעו אותם להישאר. חיה הצהירה כי תמשיך לטפל בעולים גם אם הקיבוץ יחליט אחרת. רוב חברי הקיבוץ הרגישו כי טעו ולבסוף הוחלט להמשיך בפעולה ללא התחשבות בהשתייכות הפוליטית של המעפילים. לאחר דבריה השתרר שקט ואלו שהתנגדו בתחילה, התביישו עתה לומר שנית דבר כזה, ומאז לא נשמע ערעור על הטיפול בקליטת המעפילים.[14]  בשנים 1930-1934 העבירו אנשי בית”ר דרך גבול הצפון כמה אלפי עולים.[15]

מלטשי יהלומים מבלגיה

קבוצה מעניינת נוספת הייתה של בחורים ובחורות מבלגיה, חברי ‘השומר הצעיר’, בעלי מקצוע בליטוש יהלומים שהגיעו לכפר גלעדי מגבול הלבנון בעזרת מבריחים ערבים. ‘הקבוצה הבלגית’ הועברה בשלום ונקלטה בקיבוץ עין החורש של ‘השומר הצעיר’. הם גם היוו את הגרעין מלטשי היהלומים הראשון בארץ שהתגבש בנתניה.[16]

מעפילים מבוכארה 

תקלה גדולה כמעט שאירעה בשנת 1935 כשידידים ערבים הזהירו את ‘מוכתאר’ כפר גלעדי שכנופיה ערבית מתכננת התנפלות על המשק באחד הלילות הקרובים, והוא אף הודיע להם מאיזה צד יגיחו המתנפלים. המשק העמיד משמרות הגנה. לפתע הם הבחינו בדמויות מתקרבות. הם כמעט החלו לירות כשלפתע הם שמעו ‘שמע ישראל'[…] אלו היו מעפילים מבוכארה, משפחות עם ילדים. התברר אחר כך שאלו היו שרידי קבוצה גדולה שעשתה דרכה חודשים, חלקם מתו בדרך ממחלות ומתוך הקבוצה הגיעו רק 15 איש שנשאו את היתומים שהוריהם נספו בדרך על כתפיהם. מצבם הרפואי היה רע מאוד. הם הגיעו לכפר גלעדי כשהם צנומים ומצומקים כמו שלדים ומלאים פצעים. הם היו רעבים, חלשים ונאלצו לשהות 3 שבועות במשק עד להחלמתם ואז נשלחו לקרוביהם בירושלים.[17] כך שימש הקיבוץ בסיס ההעפלה עוד בטרם היותה מפעל מאורגן ומתוכנן.

הערכה מספרית

קשה מאוד להעריך את מספר המעפילים שהועברו דרך כפר גלעדי. מניה שוחט טוענת בזיכרונותיה כי דאגה שינוהל חשבון מדויק של מעפילים שעברו במשק כדי שהיא תוכל ‘להגיש חשבון’ להנהלת הסוכנות לקבל ‘החזר’. כמובן שזה לא קרה. לדבריה עברו בכפר גלעדי בשנים 1922-1935 כ-8000  מעפילים[18]. ההיסטוריון דוד שפירא טוען שאין הגזמה במספר הזה. אכן מדובר בהיקף גדול של כמה אלפים, ביניהם רבים מאוד ממעפילי ארצות האיסלם. מאורעות הדמים שפרצו באביב 1936 ונמשכו שלוש שנים גרמו לחסימת נתיב זה. בתקופה זו המעבר מלבנון לארץ ישראל והמשכו ברגל בהרי הגליל נעשה סכנת נפשות כי כנופיות ערבים השתמשו בנתיב זה בדרכם לפעולות בארץ. לאחר כמה שנות פעולה בעלייה בלתי חוקית דרך היישוב החליטו התושבים ל’נהל סטטיסטיקה’ של מספר העולים שעברו דרכם. לא לכדי להגיש את חשבון הוצאותיהם (‘ידענו שלא נענה’) אלא הם פשוט רצו לדעת מה חלקם בעלייה. בהתחלה הם העריכו את  מספר העולים שעברו דרכם (לפי יומן אליעזר קרול) ב-3000, אך הסתבר שהיו הרבה יותר.

גורמים עוינים להעפלה בשנות ה-20

משטרת המנדט ביקורים יומיים

עם גבור זרם העפלה מגבול הצפון בשנים 1933-1934 הגבירו השלטונות הבריטים והמשטרה את מאבקם בהעפלה והשמירה בגבולות הוגברה. מאחר ומטולה הפכה למקום מסוכן והסתובבו בה שוטרים בריטים ועובדי מכס והיו שם מלשינים למיניהם, פעילי ההעפלה החליטו להעביר את המעפילים למקום בטוח יותר והוא כפר גלעדי. בכפר גלעדי כל התושבים פעלו להסתרת מעפילים מעיני השלטונות ומאז תפס קיבוץ זה את מקומו כשער העפלה לצפון.

בתקופה מאוחרת יותר ממשלת המנדט כבר לא הסתפקה בשוטרים ערבים אלא הציבה במקומם שוטרים בריטים. אותם כבר אי אפשר היה לשחד. הם רכבו על סוסים והרבו לבקר בכפר גלעדי ולחפש אחרי מעפילים ונשק. 

בנוסף למצוקתם הכלכלית של תושבי כפר גלעדי בזמן ההוא, הציקה להם המשטרה המנדטורית בביקורים יום יומיים בחיפושים אחרי עולים והטיפה להם מוסר על עבודתם הבלתי חוקית. הבריטים אף ניסו לפתות אותם לשיתוף פעולה איתם ולהסגיר להם את העולים העוברים דרך היישוב שלהם תמורת תשלום  עבור כל ‘ראש’. “כמובן שלא הסכמנו” אומר אליעזר קרול. לאחר שהבריטים הגבילו את העלייה לפי ‘כושר הקליטה של הארץ’, פעולות העלייה נעשו קשות יותר ויותר אך לא נפסקו. הממשלה הבריטית ארגנה מנגנון שלם שעסק בתפיסה של עולים בלתי לגאלים והתחילה לחשוד בחברי הקיבוץ שהם עוסקים בכך. הבריטים יצרו בגליל העליון כוח משטרה מיוחד שמורכב מערבים מגויסים מכפרי הסביבה. הנוטרים האלו שוטטו בהרים ובדרכים וכאשר היו תופסים עולה היו מוסרים אותו לרשויות ומקבלים בתמורה שילינג עבורו. לעיתים הם נאסרו ולעיתים הוחזרו לארצות מוצאם. אמנם בראש משרד העלייה הבריטי עמד יהודי, בשם חיימסון אך הוא לא עזר,להפך, הוא שרת בנאמנות את אדוניו והקפיד על שמירת החוק. הבריטים ידעו על כל המתרחש על פי מסמכיהם הנחשפים כאן.

חיימסון  פקיד ההגירה

פקיד זה ‘חיבב’ את כפר גלעדי במיוחד. הוא ידע על כל פעולותיהם. לאחר שהתגלו העברות העולים ואיכסונם ע”י הקיבוץ, אלברט חיימסון, פקיד ההגירה היהודי של ממשלת המנדט, הזמין את מניה לברור ונזף בה: “אתם דון קישוטים, אידיאליסטים ומורדים בחוקי המדינה. אנו יודעים שאתם עוזרים להעברת חיימסון  פקיד ההגירה

פקיד זה ‘חיבב’ את כפר גלעדי במיוחד. הוא ידע על כל פעולותיהם. לאחר שהתגלו העברות העולים ואיכסונם ע”י הקיבוץ, אלברט חיימסון, פקיד ההגירה היהודי של ממשלת המנדט, הזמין את מניה לברור ונזף בה: “אתם דון קישוטים, אידיאליסטים ומורדים בחוקי המדינה. אנו יודעים שאתם עוזרים להעברת נשק ולעלייה בלתי לגאלית לשם שמיים, אבל אנו לא נבנה את הבית הלאומי שלנו בלי חוק וסדר.[19] צריך לעשות זאת לאט ובטוח בקואופרציה עם הממשלה וברכישת האמון המלא מצד הממשלה ליהודים. אתם הורסים את האמון ולכן אתם מסוכנים מאוד ועלי להלחם נגדכם, אף שאני מכבד את האידיאלים שלכם. אתם מביאים רעה לציונות ולבניין הארץ ואוסיף להלחם בכם בכל התוקף”, הזהיר חיימסון.

הסוכנות היהודית: ‘אל תקבלו אותם’

עמדתם של רוב חברי הנהלת הסוכנות והרבה יהודים וציונים בארץ ובחו”ל הייתה שההעפלה גורמת נזק. בתקופה שהיה מצב כלכלי קשה פנו כפר גלעדי לסוכנות שתיתן איזה תקציב להחזקת העולים כי היה צורך להחזיק אותם בקיבוץ יום יומיים. הסוכנות תמיד סירבה. עמדת הנהלת הסוכנות לא השתנתה גם כשגבר זרם העפלה. על אנשי כפר גלעדי הכביד חוסר ההתעניינות מצד המוסדות אשר לא רצו לדעת מהעלייה הבלתי חוקית ולכן לא נתנו שום עזרה כספית. נוצרה תרעומת בין חברי הקיבוץ אשר אמרו “למה לנו את זה? בואו נפסיק עם זה. נפסיק את העזרה לעלייה הבלתי חוקית ובמיוחד שגם המחלקה הפוליטית של הסוכנות מתנגדת לעלייה זו. למה לנו להיכנס לפעולה זו במצב של מצוקה כלכלית וללא כל עזרה ועוד להיות נרדפים ע”י הממשלה”. למרות התמרמרות החברים, קבוצת הפעילים בעלייה, בתמיכת רוב החברים, המשיכו בעבודת העלייה הבלתי חוקית.

אף פעם לא גרשו עולים. אפילו כשהיה זרם חזק של עולים, למרות שהיה מאוד קשה לטפל בהם. הם היו מגיעים באמצע הלילה והשומרים לא ידעו מה לעשות איתם והיו מעירים את חיה קרול. בעליית הרפת הכינו חבילות חציר והסתירו אותם שם. זה היה עניין יום יומי. לא היה שבוע שלא הגיעו עולים. לבסוף הודיעו להם מהסוכנות שצריך להפסיק עם זה, כדי שלא יבואו לעשות להם חיפושים. הסוכנות הודיעה להם לא לקבל בשום אופן עולים. פשוט לגרש. אבל הם חשבו ‘איך אפשר לגרש’? והמשיכו בזה בהסתר בלי שהסוכנות ידעה. זה היה מסוכן כי אפשר היה להיאסר על זה. כנראה שהסוכנות הייתה נתונה ללחץ של הבריטים. כשחברי הקיבוץ הביעו את חששם שהעולים יפלו בידי המשטרה, הרגיעו אותם מהסוכנות היהודית באמירה שהבריטים לא יעשו להם שום דבר, לא יהרגו אותם. (אכן זה היה נכון שהבריטים לא גרשו אפילו עולה אחד, לכל היותר היו מושיבים בבית הסוהר, עושים קצת בעיות ומשחררים). אנשי כפר גלעדי החלו לפעול בנושא העברה והסתרת מעפילים על דעת עצמם על רקע חוסר המעש והתנגדות הנהגת היישוב ומוסדותיו לתנועת ההעפלה בראשיתה. הם לא הוכשרו לכך ולא היה להם ניסיון במשימות העפלה. כשמניה שוחט פנתה אל המוסדות הציוניים ודרשה תקציב לקליטה ראשונית זו, תמיד בקשותיה נדחו בעילה שאינם מכירים בעלייה זו, היא ללא כל פיקוח, והיא יכולה להזיק לעלייה החוקית. לגבי הבעיות הכלכליות של הקיבוץ היא נענתה: “אל תקבלו אותם, אתם לא קראתם להם”. בשנות השלושים מצבם של העולים הוחמר.[20] בנוסף להיותם חסרי רישיונות הם היו חסרי כל, ועד הצירים פורק  והסוכנות היהודית נזהרה מלהשתתף בפעולות לא חוקיות. הם לא העזו ללכת נגד השלטון ולא נענו לפניותיהם ולא תקצבו את העברת העולים. העזרה הכספית שנתן קודם ועד הצירים הופסקה מחוסר תקציב. מניה רשמה בדיוק כמה אנשים עברו דרך המשק וכמה ימים שהו בו. כאשר לא הייתה בבית, חבר אחר החליף אותה ברישום. מניה מסרה את החשבונות האלה להנהלת הסוכנות, אבל כמעט תמיד קיבלה תשובה מעין זו: “אין לעודד עלייה בלתי לגאלית שאין עלייה שום פיקוח, חיימסון מאיים שכנגד כל עולה בלתי לגאלי שישמע עליו תפחית הממשלה סרטיפיקט אחד. הסוכנות אינה מעוניינת להסתבך בשל העפלה זו. להיפך, דרושה הסברה נמרצת בארצות השונות כדי להפסיק את ההעפלה”[21] הנושא הכלכלי הוסדר רק בשנות הארבעים.

גם תושבי מטולה התלוננו בפני המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית על הנטל הכספי שנופל עליהם וביקשו ממנהלת הסוכנות לממן ולתמוך בהעפלה זו, אך היא סירבה. במסמך המצורף להלן עונה משה שרתוק (שרת) לתלונתה של ‘חרמונה הגלילית’ בת מטולה על הנטל הכלכלי שנופל עליהם בשל העולים המגיעים אליהם, וכך כותב לה משה שרתוק:

 
[1] רחל ינאית. מניה שוחט. ע’ 118. תשל”ו 1986.
[2] הסיפור מופיע בכמה מקורות. גם אצל ברכה חבס. פורצי שערים 1960 ע’ 132.
[3] מניה שוחט. דרכי ב’השומר’  פרק דברי חברים, מתוך ספר השומר  תשי”ז  ע’ 394.
[4] ראיון של שפירא דוד עם יוסקה מלמוד 18.8.1986.
[5]דב קרול: בנם של אליעזר וחיה קרול שנהרג בתאונת דרכים ב-1948 בחיפה.
[6] שם. חוברת. אליעזר קרול. ראה גם אצל: מניה שוחט ב’על הגבעה’ עיתון הקיבוץ שיצא ביום השלושים למותו של דב קרול כפר גלעדי בשבט 1949. התקרית ארעה ב-1927 לפי ספר השומר.
[7]מתוך:  מניה שוחט ‘דרכי בשומר’ שם ע’ 394.  גם מתוך ראיון של ד.ה.שפירא עם מנחם קלר 8.8.1986   א.ת.ה
[8] דיווח של שליח הסוכנות בביירות אליהו אפשטיין (אילת) מ-26.12.33. בתוך: דוד סילורה ההעפלה מארצות המזרח. בתוך: ‘עידן’ יד יצחק בן צבי 1982 ע’ 113-123.
[9] את סיפור עלייתו של נחום אייכנהולץ ב-1935 רשמה תורה שרייבר, 2012,  ארכיון כפר גלעדי. גם מפיה של בתו כרמלה.
[10] ברכה חבס, פורצי שערים, הוצאת מערכות 1960 ע’ 135.
[11] רחל ינאית. בשליחות בלבנון ובסוריה 1943. הוצאת מלוא, 1979.ע’ 87.
[12] יהודה לפידות. לידתה של מחתרת, ירושלים תשס”ב.
[13] א.צ.מ. מכתב מאליהו אפשטיין למשה שרתוק 3.1.33 S25/2666   .
[14] חוברת זיכרון לחיה קרול ביום השנה למותה, כפר גלעדי, תל חי, כ”ז אלול תשכ”ה, ע’ 26.
[15] אליהו אפשטיין שישב באונ’ ביירות מדווח למשה שרתוק ראש המחלקה המדינית של הסוכנות. א.צ.מ. S25/3561. הסיפור מופיע גם אצל דליה עופר.
[16] אליעזר קרול. מעיזבונו. שם. ע’ 10. ארכיון כפר גלעדי
[17] ברכה חבס. פורצי שערים ממזרח ומים. הוצאת מערכות. 1960 תש”ך ע’ 139-137.
[18] שפירא דוד, ע’ 210, 215.
[19] אין ציטוט מדויק מדבריו אך יש סבירות שאלו היו רוח הדברים. חיימסון ראה את עצמו כמייצג את הברית בין בריטניה לציונות כפי שהתבטאה בהצהרת בלפור ובמנדט. לפי עדות מניה שוחט ‘דרכי ב’השומר’ ספר השומר ע’ 394. תיאור זה מופיע גם אצל אליעזר קרול ‘מעזבונו’. ארכיון כפר גלעדי תשי”ח, וגם אצל רחל ינאית בספר ‘מניה’ זה מה שנאמר.
[20] יומנו של אליעזר קרול מוותיקי השומר וחבר כפר גלעדי. תשי”ח. ארכיון כפר גלעדי.
[21] רחל ינאית בן צבי. מניה שוחט. 1976 ע’ 114-117 רחל ינאית כתבה את הדברים מפיה של מניה שוחט ב-1959. חלק מהדברים התפרסמו ב’דבר הפועלת’ משנת 1961.
התחבר אל האתר
דילוג לתוכן