סיפורים מהדיר

מטריה בדיר -משה אשוח

כשעבדנו עם הצאן היו קונים לנו מעילי גשם אחת לכמה שנים. כי מנהג היה בידנו לצאת עם הצאן בכל מזג אוויר שהוא, בגשם וברוח, שום אוכל לא היה בבית ואת הכל ליקטנו בשדה.

באחד מימי החורף פנינו לגזבר דאז – אליהו לויטין וביקשנו מעילי גשם כי הקודמים כבר התרפטו ויצאו מכלל שימוש.

  • מה מעילי גשם? מה פתאום מעילי גשם? טוען אליהו – יש לי בשבילכם דבר מצוין במקום זה, יש לי שתי מטריות.

מעילי גשם כמובן לא קנה ובלית ברירה לקחנו ממנו את שתי המטריות, יותר טוב מכלום.

ביום הראשון יצאתי עם המטריה, היה זה יום מעונן שבישר גשם. הגעתי עם העדר עד בית הקברות והכל להלך למישרין ופתאום ניתך גשם עז, פתחתי את המטריה ו… הכבשים והעיזים שראו את המטריה המטריה השחורה פרושה מעלי נבהלו ברחו בבהלה אל הגבעה שמול לבית ציפורי, שם עמדו והסתכלו מלמעלה עלי ועל מטריתי, משתאים מה קרה לרועה שלהם. אני עמדתי במקום “בבדידות מזהרת” מתחת למטריה עד שפסק הגשם. כשסגרתי את המטריה והגעתי לעדר, קיבלו הכבשים והעיזים שוב אותי כאחד משלהם. משחק זה נמשך בכל פעם שפתחתי וסגרתי את המטריה. החלטנו להשאיר את המטריה בבית ולצאת ללא מטריות וללא מעילים.

הגיע הקיץ, הכנסת הכבשים לחליבה הייתה קשה כקריעת ים סוף. הכבשים כבר שבעות משפע הירק שבשדה, והאוכל באבוסים שוב אינו משמש להם כפיתיון. היינו עמלים קשות על הכנסתם, דוחפים וצועקים עד שנצרד הגרון. ברגע מסוים נזכר יוסף שטיין במטריות שקיבלנו. הרעיון היה פשוט, ויחד עם זאת גאוני, אם נפתח את המטריה יברחו הכבשים ישירות למחלוב וחסל סדר דחיפות וצעקות. וכך אמנם היה, כשפתחנו את המטריות החל העדר לנוס, בשביל היחיד שהיה פנוי, לתוך המחלוב. כך עשינו מידי יום ביומו, שמחנו על המצאתו ועל השימוש במטריות לפחות בקיץ.

אך לכל דבר מתרגלים, גם למטריות. העדר שהתרגל למטריות הפסיק לפחד ולראות בה משהו מבהיל ושוב לא עזר שום דבר ונאלצנו לחזור לדחוף ולצעוק. מרוב כעס שברנו את המטריות.

בחורף הבא שוב לא נזקקנו למטריות, כי התחלף הגזבר ונתנו לנו מעילי גשם חדשים….

 

הצייר שוורין ביקר בכפר גלעדי וצייר את יוסף  שטיין גוזז  כבשה

 

גדיתנו שיר מאת קבוצה ב’ 1939

 

על הגבעה הזרועה סירה

רבצה לה ונאנחה עיזה.

העדר הלך וגלש מהגבעה

ועיזה בקול תחנונים פועה.

מתאמצת ומתאמצת ומכאב פועה

מתי מראה בעיניה את ילדה?

אנחה, ועוד אנחה ובשעה טובה

 

 

גדיה נולדה, גדיה פעוטה.

הפעוטה שכבה בין הקוצים

רטובה שכבה באין אונים.

האם פועה ומלקקת באהבה

מה, מה גדיה מה לך קטנתי?

מדוע פועה ועונה

חלב חם אני רוצה

בואי פעוטתי

שתי לך מחלבי.

הפעוטה עוזרת כוחה

 

 

ועל רגליה להתרומם מנסה.

אך רגליה קטנות, מיד כושלות

כי לא יכלה לעמוד עוד.

עוד דקה ועוד דקה

התחזקה הפעוטה והתרוממה.

בפעיה קרבה אל אימה

לשתות חלב מעטינה.

פעמונים קטנים, אוזנים ארוכות

ראש לבנבן, עיניה אפורות.

זוהי הגדיה, זוהי הפעוטה

שקראנו לה בשם: גמלה…

התחבר אל האתר
דילוג לתוכן