מעלה קורצ’אק

במלאות 80  שנה למותו של יאנוש קורצ’אק: ייחנך בקיבוץ בו ביקר המחנך המיתולוגי אתר “מעלה קורצאק”

ביומן שחיבר בגטו בחודשים האחרונים לחייו ושש שנים לאחר טיולו בארץ ישראל, כתב יאנוש קורצ’אק את שאיפתו: “אני מפרסם תחרות על בניין בית יתומים גדול בהרי הלבנון, בקרבת כפר גלעדי” • 

“ומה עם האיש הזה?”.

“איזה איש, אמא?”.

“זה שהלך עם הילדים”.

“קורצ’אק?”.

האם מהנהנת.

“מה?”.

“למה לא זוכרים אותו? למה לא יודעים את הסיפור שלו? למה אין סימן? למה אין ציון שהיה פה? למה לא מספרים על החלום הגלילי שלו?”.

“אמא, אני מבטיחה לך שיהיה”.

זאת שיחה שהתנהלה לפני כמה שנים. רחל סגל-רבינוביץ’ הייתה אז בת 94, ריחפה בערפל והתקשתה לדבר. תהליך דמנטי פגע במילותיה והן הגיחו ספורות ומגומגמות. אבל דיבורי משפחתה על מנהיגי עולם שיגיעו לאותו יום שואה בינלאומי הנשימו את יכולתה להתבטא, להעלות את מחאתה הכואבת. “וככה הכל התחיל”, אומרת לי הסופרת והמשוררת מיריק שניר, בתם של רחל ושמואליק.“מעלה קורצ’אק” ייחנך ממש לפני יום השואה בכפר גלעדי, הקיבוץ שבו ביקר. אין הוא מממש רק את ההבטחה של מיריק לאמה. הוא גם מגשים במידה מסוימת את משאלת הלב של קורצ’אק. כשהוא חולה טיפוס, מסוחרר מחום, העלה ביומן שחיבר בגטו בשלושת החודשים האחרונים לחייו את הזייתו: “אני מפרסם תחרות על בניין בית יתומים גדול בהרי הלבנון, בקרבת כפר גלעדי”. יאנוש קורצ’אק לא זכה להקים את בית היתומים. אבל המעלה על שמו, במקום שצעד בו, יקרב את הבאים לתורתו החינוכית, יהיה בית לכל מי שירצה לזכור את המחנך שהלך בראש יתומיו אל התופת, את הסופר (“המלך מתיא הראשון”), שהשנה ימלאו 80 שנה למותו (7.8.1942).הנריך גולדשמיט, שיאמץ את שם העט יאנוש קורצ’אק, נולד בוורשה לפני 144 שנה (1878). רק בגיל 5 נודע לו שהוא יהודי וזאת עקב מות כנריתו האהובה. “רציתי להעמיד על קברה צלב”, כתב לימים, “המשרתת אמרה שזה לא ייתכן מאחר שהכנרית הייתה ציפור, יצור ירוד בהרבה מן האדם, ואפילו לבכות אותה חטא הוא… ואולם גרוע מזה שבנו של שוער הבית פסק כי הכנרית הייתה יהודייה ואף אני יהודי”.

ככל שהתבגר הרגיש שיהדותו מקרית, שהוא פולני מחרטום נעליו המצוחצחות ועד לקצה מגבעתו. דיבר פולנית, כתב פולנית וקרא פולנית. אומנם הזדמן לקונגרס הציוני השלישי בבאזל, אך יצחק גרינבוים, מראשי יהדות פולין, הגדיר את דבריו “חדורי לעג ארסי”. הוא למד רפואה, שירת כרופא צבאי במלחמת רוסיה־יפן, במלחמת העולם הראשונה ובמלחמה שבין פולין לבין רוסיה הקומוניסטית. כשהיטלר פלש לפולין ביקש להתנדב לצבא ונדחה מטעמי בריאות.

במחאה התהלך במדי קצין פולני ברחובות ורשה וחש איך הוא הופך לאגדה. באחד מחיבוריו האחרונים, “הנער העקשני – חיי לואי פסטר”, כתב: “חייהם של אנשים גדולים הם כמו אגדה. אגדה קשה”. האם ניבא את עצמו? “סיפור ההליכה אל המוות היה כה סמלי… שהביא להשכחת דמותו הייחודית ומורשתו החיה”, כתבה טלי שנר ב”המלך מתיא בארץ ישראל”, ספרה שציטטתי כאן לפני 11 שנה.לפני כמאה שנה גילה נטייה ציונית מהוססת. בבית היתומים שלו התחילו להתנפנף דגלים כחול־לבן, על הקירות נתלו מפות ארץ ישראל וילדים למדו עברית. עדיין ההתיישבות בארץ לא דיברה אל לבו ועדיין לא חלם להרחיק לכאן. ארץ אחרת הייתה לו ושמה היה פולין. המפגש שיביא אותו לשני ביקוריו בארץ החלוצים והמלריה התחולל בשווייץ. סטפה וילצ’ינסקה (צילום: Spots of Ligh)סטפה וילצ’ינסקה (צילום: Spots of Ligh)קראו לה סטפה וילצ’ינסקה. היא באה להשתלמות חינוכית, הוא בא לחופשה. החיבור נולד מעצמו ושרד עד נצח. יחד יחנכו ויחלמו, יחד יצעדו לאותו קרון שישעט לטרבלינקה. וילצ’ינסקה הייתה עוזרתו הנאמנה. ייתכן שהתואר “עוזרת” עושה לה עוול. ללא וילצ’ינסקה לא היה קורצ’אק. הוא היה הרוח הגדולה, ההוגה המרהיב, אך היא הגשימה בקנאות את משנתו. כשחברתה פייגה מה”בורסה” (פנימייה למורים ליד בית היתומים) עזבה לפלשתינה, סטפה תחזקה איתה קשר מכתבים צפוף.לאחר מות אמה, הגיעה לביקור התאוששות אצל פייגה בעין חרוד. כעבור שלושה חודשים שבה לוורשה כחדשה. שזופה, קורנת, מחויכת, משחררת ללא היסוס כפתורים עליונים בחולצתה. אבל בראשה נדדה רק מחשבה אחת: איך תביא את הדוקטור, כך הכל כינוהו, למפגש עם נפלאות חינוך הילדים בקיבוץ. לבסוף, כשהוא חשוף גם לסיפורי השליחים שבאו לאסוף תרומות בוורשה, נכנע קורצ’אק. באוגוסט 1934 כותבת וילצ’ינסקה לידידתה בעין חרוד, רבקה זביקלסקי־שמחוני: “קראו נא בתשומת לב והשיבו תכף: האם יוכל ד”ר קורצ’אק להתגורר מספר שבועות בעין חרוד? הוא מבקש באופן מוחלט לעבוד בבית התינוקות או בפעוטון. לא בגן ילדים, שהרי אינו יודע את השפה… טוב היה ששמחוני יוכל לקבלו”. בכ”ט באלול (9.9.1934), ערב ראש השנה, דוד שמחוני מקבל את קורצ’אק בנמל חיפה. בשעות עד לצאת האוטובוס לעין חרוד, הם מטיילים בעיר התחתית. האורח אינו מבזבז רגע ומתחיל לתקשר עם הילדים. קונה ממתק מילד ערבי, נוגס, אינו אוהב ומציע אותו לילד אחר. הם נוסעים כשהתנ”ך על ברכיו של יאנוש קורצ’אק. בדרך לעין חרוד הוא מדפדף, זורק מבטים מהחלון, מרחביה וגבע גם, שומע את השממה פורחת. החברים בעין חרוד, על ההתחלה, מנדבים לו עצה: “כדי לשרוד פה, עליך להיפטר מהעניבה”. הוא משיב: “ומה יישאר מקורצ’אק בלי עניבה?”, ופורם מיד. הילדים לא ממש נלהבים לקראתו. “ראינו אדם זקן, משקפיים, קרחת, לא עברית, לא יידיש, רק פולנית”, אמרה לי יעל טבנקין כשנפגשנו לפני 11 שנה. וחברה יוסף, שכונה “יוסוף” הוסיף: “אדם משונה, חשבנו בכלל שזה איזה גוי”. חגור סינר מעל גופייתו, הוא מתייצב בחדר האוכל, מסתער על ערימות תפוחי האדמה ופושט מעליהם את עורם. לצדו הורים שהגיעו לקיבוץ בעקבות בניהם, והפולנית קולחת. ב־12 מ־21 לילותיו בעין חרוד שב לחדר האוכל כדי להרצות לחברים. את מסעו החינוכי השלים בהתבוננות בבתי הילדים. “אני מנסה ללמוד את הילדים”, שב ואמר. אל המחנכים דיבר מלמטה, פנה אל הקיבוצניקים כאחרון החברים. לא ניפח ניסוחיו, לא נסחף למערבולות אקדמיות יומרניות. רק פעם העז לנזוף בשומעיו. זה קרה, סיפר מדריך ידיעת הארץ מנור דביר, כשהילדה ציונה הושלכה לכיתה ריקה משום שלא גמרה את האוכל. קורצ’אק מצא אותה בוכה. כשהסבירו לו מה קרה, שחרר צעקה: “איך אתם מעיזים? אסור שזה יקרה”. אחר כך הניח את אצבעותיו על ראש הילדה, היא חשה את כף ידו החמה ונרגעה. מאז הפסיקו להעניש את מי שלא גומר את האוכל “ובא לציונה גואל”. בביקורו הראשון בארץ לא יצא את עין חרוד. רק עד בית העלמין הגיע. עם ידיד נפשו הסנדלר יהודה גור אריה יצא לשם בליל ירח. כשהעמק היה קסום. כשהשעון הכה חצות עברו בין המתים. 140 מצבות. 17 של מתאבדים. קורצ’אק עצר ובכה ליד כל מצבה. גור אריה הסביר שהיו אנשים שלא אצרו כוח, קורצ’אק ביקש שיאמרו יחד קדיש על כל אחד. ביום כיפור הלך עם חברו הטוב לבית הכנסת. עמד כל התפילה, ביקש שיתרגם לו. עיניו נצצו. לאחר שלושה שבועות התקשה להיפרד. “נישקתי אותו”, סיפר הסנדלר לעזה רונן, הארכיונאית של עין חרוד. “הוא היה מעורער ומהורהר… תפס שזה משהו מיוחד… שקם פעם יחידה במשך דורות”. על הספינה כתב מכתב ראשון לחברים: “רציתי להתנצל על חוסר האמון… נסעתי להיווכח כמה אי־אמת יש באמת שלכם… אבל האמת שהתגלתה שונה לחלוטין – טהורים הם המאמצים שלכם… כן הוא ‘מנזרכם’… אמיתית היא גבורתכם”. בשובו לוורשה הרצה את חוויותיו. ניסה לתת פרופורציות למיתוס אך לא היסס גם לבקר. גבורת החלוצים היא מעשה מתמשך, יומיומי, לא חד־פעמי כפי שנטו לחשוב. רבים מהם מייבשים ביצות וסוללים כבישים. אבל גם ערבים עושים זאת. אשר לתפוזים, גם כאן יש הגזמה רבה. העסיסיים שבהם לא מגיעים לפיות הילדים אלא נשלחים לייצוא. ה”הורה” היא הוודקה של החלוצים. מעוררת אותם, אבל רוקדים אותה בעיקר על הספינה בדרך לארץ. סיפורים על רועים שקוראים קאנט? ממש מצחיק. לרעות צאן יש ללמוד מהערבים, לא מאיזה פילוסוף גרמני. קילוחי האנטישמיות מגרמניה לפולין איימו להפוך לשיטפון. במאי 1935 מת המרשל פילסודסקי, מחדש עצמאות פולין לאחר מלחמת העולם הראשונה. חוקה חדשה חיסלה את המשטר הפרלמנטרי. שביתות, הפגנות, אי־ודאות שרק הגבירה את געגועיו של קורצ’אק לארץ. ב־15 ביולי 1936 עלה על “פולוניה”. כעבור חמישה ימים, חמוש רק במזוודה קטנה, ירד בחיפה. במסעו השני יחרוש את הארץ: באר טוביה, גבעת ברנר, נען, יישובי עמק יזרעאל, עפולה, מרחביה, גבע, עין חרוד, משמר העמק, טבריה, נצרת וירושלים. ובתל אביב המתין לו מרדכי סגל, איש כפר גלעדי. מבנה בית הספר. 1936 (צילום: יואב יעקובי)מבנה בית הספר. 1936 (צילום: יואב יעקובי)סגל נולד באורינין אשר באוקראינה. לאחר הפרעות לא היגר עם משפחתו לאמריקה אלא נשאר לטפל ביתומים יהודים, מה שללא ספק יקרב אותו לקורצ’אק. כעבור כמה שנים יצא אף הוא מאוקראינה לאמריקה. בעולם החדש השתלם בתורות חינוך חדשניות שריתקו אותו וגם פגש את העולם הישן. יטה באה אף היא מאוקראינה והצטרפה לסופרג’יסטיות שפעלו למען זכות בחירה לנשים. אביה היה מעבד עורות, אבי הבחור שזה עתה הכירה היה שוחט וכותב סת”ם, עובדות ששיגרו את שניהם לחיי טבעונות. הם התחתנו, החליטו לעלות אך קודם לכן יצאו לטיול מחוף לחוף. חלפו בטרמפים על פני אמריקה, למדו חקלאות פה ושם ובינואר 1926, כשסנדלי קש לרגליהם, דרכו על אדמת ארץ ישראל. הם תכננו להקים עם חברים כפר טבעוני באזור אמירים. כשתפסו שדברים מכריעים יותר קורים, דרשו להישלח לקיבוץ הרחוק ביותר של גדוד העבודה. המראיינת שלהם, מניה שוחט, התאהבה בשניהם ושלחה אותם לקיבוץ שלה – כפר גלעדי. הלילה הראשון באצבע הגליל עבר עליהם בבעתה. הם נרדמו בעליית הגג של בית האבן מעל חדר הבצל, התעוררו כששמעו את החבר שחלק איתם את עליית הגג אומר לחברתו: “אם לא תסכימי הלילה להתחתן איתי, אני יורה בעצמי”. כל הלילה לא עצמו עין, כי המתינו לירייה שכנראה לא נורתה. במשק לא בדיוק התלהבו מהם. חשבו שיש כאן עסק עם תמהונים ולא הפנו אותם לאף ענף. בני הזוג התאפקו שבועיים שלאחריהם דרשו להשתבץ בסידור העבודה. הם הוצבו בגן הירק ולאחר שבע שנים שם “סגל נקרא לחינוך”, כהגדרת נכדתו מיריק שניר. הסכים להיות מורה אך בתנאי שיאשרו לו ללמוד אצל יהושע מרגולין. לחוקר הטבע הייתה עליו השפעה מהפנטת שהולידה חברות לחיים. סגל שב לכפר גלעדי, קיבל כיתה רב־גילית, אחת התלמידות הייתה רחל בתו. רחל תגדל להיות גברת נדיבת לב ועילוי מתמטי. באוניברסיטה העברית תהיה בת טיפוחיהם של ארבעה חתני פרס ישראל (עמוס דה שליט, יואל רקח, שניאור ליפסון ויגאל תלמי). לאביה היה הקיבוץ ארגז חול שבו פיתח רעיונות חינוכיים. מרדכי סגל, שיעמוד בראש צוות המורים מקימי סמינר הקיבוצים, בנה את “שיטת התהליכים”. עיקריה שילוב טיולים בטבע עם למידה פרונטלית קבוצתית ויחידנית. שמה לה למטרה להכיר את העולם במעגלים מתרחבים והולכים ככל שהתלמיד מתבגר. איך נוצר הקשר בין סבך לקורצ’אק?

“סבא היה כבר חבר מאוד מוכר בוועדת החינוך הבין-קיבוצית. אימא טענה שהייתה ביניהם חליפת מכתבים וסגל אפילו ביקר אצל קורצ’אק בוורשה”. עתה, בפתח ביקורו השני של קורצ’אק בארץ, המתין לו בתחנה המרכזית. “האוטובוס בקו תל אביב-מטולה לא היה אז בין המשובחים”, צוטט מרדכי סגל בפרסום של המחלקה לחינוך באוניברסיטת תל אביב. “והכבישים של אז היו גרועים יותר ויותר ככול שהתקדמנו צפונה”. קורצ’אק סבל כל הדרך. הטלטולים העזים, התחנות האינסופיות, ניערו ממנו את נשמתו. “אך הנה הגענו לסוף דרכנו, לכפר גלעדי, האוטובוס עצר מול פתח חדר האוכל. חבורה שוקקת מכל הגילים הקיפה אותנו מיד. בעליצות וברוח טובה. ברדתו עייפותו (של קורצ’אק – מ”ח) נשרה ממנו בן דקה”.מיריק שניר (צילום: פרטי)מיריק שניר (צילום: פרטי)לאחר שקילף מעליו את עניבתו, ניגש קורצ’אק ישר לעבודה. “הנה הוא יושב בין הילדים, שואל שאלות פשוטות על חייהם”, ממשיך סגל, “משלב סיפורים על בית היתומים שלו בוורשה. למרות הצורך בתרגום שוטפת השיחה, טבעית ונלבבת”. בספר שכתבה עליה בתה, עוד הצליחה רחל לספר על היום שבו קורצ’אק ווילצ’ינסקה ביקרו בכיתתה. “הם היו בחברתנו יום שלם. קורצ’אק התעניין בסדר היום והשבוע שלנו”. רחל זכרה את קולו הנעים, המתנגן, המשרה ביטחון. שאל את הילדים שאלות רבות, הנה אחת שהייתה זכורה לה: “מה עושים אצלכם אם שני ילדים רבים בהפסקה?”. ילדי הכיתה החרישו. קטטות רבות לא נפלו ביניהם, וההפסקות נוצלו למשחקים. “לבסוף עונים מה שעונים ומחזירים שאלה: ‘ומה אתה עושה?’ והאורח משיב: “אני מביט מהחלון, אם הכוחות שווים – יתכתשו עד שיחדלו. אבל אם בריון מגושם מתנפל על ילד חלש ממנו – אוי ואבוי לו לפרחח”. והמחנך סגל שהשתתף אף הוא בפגישה הוסיף: “זיק של צדק ניצת בעיניו הטובות (כשאמר את הדברים האלה)”.“כל השנים אמא סיפרה בהתרגשות על הביקור הזה, הוא נחרט בזיכרונה”, מספרת בתה מיריק. למה נחרט?

“הוא היה אישיות מאוד מרשימה ומוכרת. סגל, יש לשער, הכין אותם. ילדים מרגישים מי קורא אותם, מי יודע לדבר איתם”. מתי שמעת לראשונה את שמו של קורצ’אק?

“מילדות מוקדמת. כפי שסבא היה מורה של אמא, אמא הייתה שנתיים מורה שלי. עד שהחלטתי שאני רוצה מורה לחוד ואמא לחוד. אבל היא דיברה המון על קורצ’אק וקראתי שוב ושוב את ספרו ‘המלך מתיא הראשון'”.קורצ’אק התבונן בהם בכל: בבית הספר, בבתי הילדים, בחדר האוכל, בעבודה, בסיורי הטבע, בשבילי המשק. השקיף בלי שיורגש, פילס בנועם את דרכו אל נשמת הילד הקיבוצי. הוא לא עסק בנושאים הרי עולם כתהליכי למידה אלא התעניין בזוטות היומיום, בקרתנותם של החיים. “שבהצטברותם שיקפו את יחס הילדים אל סביבתם ויחס סביבתם אליהם”, סיפר מרדכי סגל. בשעת פרידה הרשה לעצמו המורה הגלילי לבקש עצה מאיש העולם. “הנה היית איתנו כמעט שבוע, דרוך אני לשמוע ממך… ראית את הליכותיי, אני עם הילדים, וודאי רבו צעדי הכשל – טוב ומה רע, מה תייעצני?”, וסגל מוסיף: “עיניי נשארו תלויות בעיניו, פניו נתחייכו, לאט לאט הרים יד ימין שלו, פרש 5 אצבעותיו והציץ מבעד לאצבעות. מילה לא נפלה (מפיו – מ”ח), הבנתי את השדר”. קורצ’אק, כך פירש אותו סגל, רצה לומר לו שהוא חדש, נמרץ ומלא כוונות טובות. אבל אנא ממנו, שייתן לקטנים מעט יותר חירות. בלי שיפוט, בלי דעות. שיביט בהם מבין האצבעות, שיסמוך עליהם, “ועוד היד הפשוקה שלו הייתה לנגד עיני”, התוודה המורה. אף שהיו משני עברי הקריירה, האחד בשיאו הגלובלי והאחר בראשית דרכו, דמיון לא מבוטל היה בין עבודתם. קורצ’אק עבד בבית יתומים, סגל עסק בחינוך בקיבוץ. “כשהיו בו חצאי משפחות, המון גירושים, הרבה אלמנות ואלמנים עקב הקדחת, המאורעות וההתאבדויות”, מנתחת מיריק שניר. ההורים לא מצאו את הזמן לעסוק בחינוך קלאסי, הקבוצה נדרשה ליצור תנאי חיים מיוחדים לילדים, להעמיד חינוך שהוא בעצם משפחה אחת גדולה שאנשי מקצוע שולטים בה. “בידי שניהם היו ילדים לניסיון חינוכי פורץ דרך”. אבל קורצ’אק כיוון גם לדרכים אחרות. בוער מרצון לתור את הארץ, ללמוד אותה, לא ידע מנוח. זאת הייתה 1936, שנת המהומות של המרד הערבי (מאורעות תרצ”ו–תרצ”ט) והחברים חששו לו. הפצירו בו שיימנע, שיירגע פן ייפגע. הוא דחה אותם בהיגיון צחקני: “ואם יורים, מי אמר שזה יהיה במסלול שלי? ומי אומר שזה יהיה דווקא על האוטובוס שלי? ואם זה יהיה על האוטובוס שלי מי אומר שיפגעו בו? ואם יפגעו בו מי אומר שיהרגו מישהו? ואם יהרגו מישהו מי אומר שזה יהיה דווקא אני?”. בשעות הפנאי מילא מחברות על מסעותיו בארץ. “מומנטים”, כינה את שכתב בהן. אלה היו הבזקי זיכרון, חוויותיו המזוקקות, הגרעיניות, לעתים רק מילה אחת ודי. לרוע המזל, אבדו הרגעים המופלאים בסערת הזמן. בית הספר כיום (צילום: פרטי)בית הספר כיום (צילום: פרטי)לאחר שישה שבועות בארץ חזר לוורשה. ניסה ללוש לשומעיו ולעצמו את תבנית ארץ ישראל. החזיק בביתו את מפת הארץ, סימן עליה את יישובי “חומה ומגדל” שעלו אז על הקרקע. שליח היישוב, זרובבל גלעד, שיחבר את המנון הפלמ”ח, פגש אותו בביתו. להפתעתו מצא איש שהחלטה גמלה בלבו – את שארית חייו יעשה בארץ. “הדוקטור קרב בהתעוררות אל השולחן, גחן אל התיבה והוציא ממנה גיליון גדול”, פרסם גלעד ב”שיחה שלא תמה” בהוצאת הקיבוץ המאוחד, “הנייר היה כתוב בכתב ידו של קורצ’אק והוא תחב אותו לידי… זאת לך ממני למזכרת… הן אתה חוזר עכשיו לארץ ישראל, שא זאת עמך. מבוא הוא לספרי שעתיד אני לכתוב, בארץ אכתבנו, סע לשלום ואחריך אבוא אני, ופתאום חיבקני ונישקני על פי”. בוורשה נשמעו אז חרחורי האימה הקרבה. קורצ’אק פוטר מהרדיו בוורשה ונותק מבית היתומים הפולני “ביתנו”. לאחר שפרצה המלחמה נהדפו היהודים לגטו. חרף זאת הצליח קורצ’אק לאסוף כ־200 ילדים עזובים. כשאיש המחתרת הפולנית העלה את ההצעה שינטוש את הילדים, דחה אותה בזעם. “סטפה חזרה לפולין כדי להיות איתנו ברגעים הקשים ביותר. הרי יכלה להישאר בפלשתינה. הייתה לה שם עבודה. מוות, רעב, קור וחרפה לא איימו עליה. בכל זאת חזרה. ואני צריך לעזוב אותה?”. היה ביניהם איזה קשר רומנטי?

מיריק שניר: “אני חושבת שהיא רצתה מאוד. אנשים טוענים שכנראה הייתה מאוהבת בו והוא לא נענה. אבל גם לא היה לו אף קשר אחר”.

בפסח האחרון בגטו הצליחו איכשהו לקיים סדר. הילדים ישבו חגיגיים סביב השולחן. מהפודקאסט “קטעים בהיסטוריה” של יובל מלחי למדתי שבכל פעם שהוזכר שם “ישראל”, פצחו בשירים עבריים. תוך כדי קריאת ההגדה, קם קורצ’אק, ניגש לחלון ומלמל תפילה חרישית. את אגרופו הקמוץ הניף באוויר. ביומן הגטו שכתב, כאמור, בשלושת חודשי חייו האחרונים, נזכר במאורעות משמעותיים. בין השאר הוא מתאר הזיה שהייתה לו כשחלה בטיפוס.

בחלומו ראה אולם תיאטרון ענקי ואולי היה זה אולם קונצרטים שהמונים בלבוש חג גדשו אותו. הוא מספר להם על המלחמה, על הרעב, על היתמות ועל הדלות. הוא נואם בפולנית ומתורגם לאנגלית כי הכל מתרחש באמריקה. לפתע נקטע קולו ואל הדממה פורצת זעקה מהירכתיים. רגינה (כנראה אחת המוכרת לו מן הקהל) רצה לקראתו, עוצרת לפני הבמה, מטילה עליה שעון ומבטיחה שהיא נותנת הכל.“והנה גשם שוטף של שטרי כסף, זהב ועדיים. מטילים אליי טבעות, צמידים, סיכות, נערים מבית היתומים רצים אל הבמה, אוספים את השלל למזרנים”. בוקעות קריאות, מחיאות כפיים, דמעות של הקהל הנרגש. “אין אמונתי בנבואות רבה (איני מאמין בנבואות) ואף על פי כן, זה למעלה מעשרים שנה אני מצפה להתגשמותה של ההזיה. יהיו, אם כן, בידי אמצעים לא מוגבלים ואני מפרסם תחרות על בניין בית יתומים גדול בהרי הלבנון, בקרבת כפר גלעדי. יהיו שם חדרי אוכל וחדרי שינה וקסרקטינים גדולים. יהיו גם ‘בתי מתבודדים’ קטנים. על גבי גג שטוח יהיה לי חדר אחד לא גדול וקירותיו שקופים כדי שלא אפסיד אפילו זריחה או שקיעה אחת וכדי שאוכל בשעת כתיבה בלילה להציץ מפעם לפעם בכוכבים. ארץ ישראל הצעירה טורחת בנאמנות וביגיעה רבה לבוא לכלל הבנה עם האדמה אך יגיע גם תורם של השמיים…”.בבוקר 5 באוגוסט 1942 נעלמו השמיים ליאנוש קורצ’אק. היתומים, צייתנים ודוממים, גורשו מחדריהם. סטפה וילצ’ינסקה הרחומה סידרה אותם בחמישיות והצטרפה אליהם. יאנוש קורצ’אק, בן 64, היה חולה אך עיניו היו מורמות. כארבע שעות צעדו אל נקודת ההטענה, האומשלגפלאץ. בכי לא נשמע, זעקה לא הדהדה. כשהיו כבר בקרונות, ניגש קצין גרמני לקורצ’אק: “אתה כתבת את ‘דז’ק הקטן’? ספר טוב, אתה יכול לרדת”. המחנך הצביע על הקטנים ושאל: “מה איתם?”. הגרמני חרץ: “הם נשארים”, וכולם נסעו יחד אל התופת. יואב יעקובי עם ההורים של מיריק שניר שמוליק ורחל (צילום: פרטי)יואב יעקובי עם ההורים של מיריק שניר שמוליק ורחל (צילום: פרטי)“בוא, תשים רגל על הבלטה של קורצ’אק”, מאיץ בי יואב יעקובי, שותפה של מיריק שניר במיזם “מעלה קורצ’אק”. אני תופס מקום בצד העמוד הימני של המרפסת. כאן עמד, לפחות לפי התמונה האחת ששרדה מהביקור. מאחוריו נראה מרדכי סגל. כשקורצ’אק וסגל ניצבו על המרפסת יכלו להרחיק ראות עד מטולה. אבל עתה אובך ראשית אביב מפריע, גם עצי האלון והברושים. הילדים משתי הכיתות מאחורינו פורצים בחדווה לחצר, מאפשרים למורתם איילת לדבר איתנו. היא מלהבות הבשן, מורת שילובים שמסייעת לילדים מתקשים. לפני ההפסקה עבדה עם אלה ובת אל על הקריאה, ניסתה לדייק אותן, לצלול איתן לשורשי המשמעות. כבר ארבע שנים עובדת בבית הספר שהצטרף אף הוא למיזם קורצ’אק. על בואו לבית הספר נודע לה רק בקיץ האחרון, מדברים שהעלתה מיריק שניר. מתרגשת מאוד שאדם כמותו ביקר כאן. “די בעובדה הזאת כדי להגביר את מחויבותי”. איך זה יתבטא?

“אנסה להעניק להם ערכים שהטיף להם, אבקש לעבוד לאורם עם הילדים”. המעלה שיישא את שמו נועד לקרב ילדים, הורים, חניכי תנועות נוער, חיילים ואנשי חינוך לתורת קורצ’אק. הוא יימתח על פני ארבעה־חמישה קילומטרים, נתיב מקוצר יוצע למתקשי לכת. לאורכו פוזרו שלושה סלעי דולומיט. הראשון ליד בית הספר ועליו ייחרטו תולדותיו של האורח. השני יוצב ביציאה מהקיבוץ וייקרא “סלע הביקור”. סיפורו של יאנוש קורצ’אק בכפר גלעדי יוטבע בו. השלישי, “סלע החלום”, הוצב במעלה ההר, במקום שממנו נשקף הנוף שתיאר ביומן הגטו. עליו תיצרב אותה הזיה. חברי הטוב אסף בן צבי, שניהל את מחצבות כפר גלעדי, ינקר בו שתי גומחות. המטיילים ימזגו בהן מים לציפורים שקורצ’אק אהב, כפי שאהב את הכנרית שלו בוורשה. לפני שבאתי, סיים יואב יעקובי לפרוץ את הדרך הרגלית אל הסלע. איש נלהב ומבעבע יעקובי. בדהרה אל סלע החלום בטויוטה לנד קרוזר שלו מזכיר לי פרש מגיסות בודיוני. למרות הלהט אינו שוכח להודות לקיבוץ ולמחצבות כפר גלעדי על הסיוע הנלהב. וגם למכינה הקדם־צבאית שמאוד עוזרת. כדי למקם את הנתיב אל הסלע נאלץ לעשות ניחוש הגיוני. הוא לקח לתשומת לבו שבן 58 היה קורצ’אק כשטייל כאן עם מרדכי סגל.רוב ימיו היה חנוט בחליפתו וחנוק בעניבתו. “אין שום סיכוי שהעפיל לשבילי החזירים בפסגות”. נראה ששני החברים (סביר להניח בחברת הילדים) הלכו על דרך העפר שהובילה לכפר הונין שעליו כיום מושב מרגליות. מסקנתו הייתה אחת: המסלול אל הסלע חייב להתחכך בכביש שנסלל על אותו נתיב מאובק. המסע לסלע החלום הוא חלום. ריחות חריפים וצבעוניות שוצפת. נוריות, עיריות, חצב יקינטוני, סביונים, קידה שעירה בצהוב מסנוור. הערבים קוראים לה “קנדיל”, נר, בגלל האור שהיא מפיצה. יערות האורן השרופים הם עדות לטבע שיודע לאזן את עצמו. אומנם הצמרות היו לגחלים אך היעדרן פינה דרך לשמש שהאריכה את פריחת הרקפות. הסלע שעליו חקוק חלומו של קורצ’אק מהגטו (צילום: פרטי)הסלע שעליו חקוק חלומו של קורצ’אק מהגטו (צילום: פרטי)בגובה 517 מטר מזדקר סלע החלום. מאתגר את השמיים שקורצ’אק קיווה לראות. לו חי כאן היה משקיף אל הגולן, אל החרמון, אל הרי הלבנון, אל עמק החולה. למרות האובך, מגרה ההוד את אשליית המתבונן. איזה בית יתומים היה מקים כאן? אולי אחד ללא מבוגרים, סוג של גן עדן ובו ינהלו הילדים את עצמם.הוא היה מתמקם באחד מחדרי “המתבודדים”. ממנו היה צופה בזריחות ובשקיעות. ואולי בו היה נפתח לבו לאהבתה של סטפה וילצ’ינסקה? וייתכן שכאן היה כותב את “המלך דוד השני”, סיפור דמיוני לילדי ישראל, גרסה מקומית ל”המלך מתיא הראשון”.בזמנו כישף המעלה גם את רחל סגל־רבינוביץ’. “אי אפשר למצוא מקום יפה יותר לראות ממנו את הכוכבים”, נהגה לומר, “כל שנה אני עולה לשם באוגוסט בליל המטאורים, לצפות בהם”. לאורך כל הדרך שיתפה הבת את אמה, בת 96. החזיקה אותה בתמונה. הסבירה שהמעלה הוא ראשית חזון. שהכוונה היא לקחת את קורצ’אק צעד קדימה, כאישיות חינוכית בעלת רעיונות נחוצים לדור הזה. להתייחס לילד כאל אדם, לא כאל מישהו שהוא בדרך להיות פעם מה שאנחנו מתכננים עבורו. והיא מתכוונת, כך הבטיחה מיריק שניר לאי מא, לשמור על ההר. לא לעשות לו מתיחת פנים תוקפנית, רק לאפר אותו איפור קל. לזרוע עליו ציטוטים מפי קורצ’אק.עיקרי תורתו שייצרבו על אבנים בצד הדרך: “הילדים לא יהיו במרוצת הזמן אנשים. הם כבר אנשים”, או “כשם שהים נותן לילד צעצוע סירה, כך הרוח חייב לתת לו עפיפון. צריך כל כך מעט: חוט, דיקט או קרטון” או “גדל דור חדש, גל חדש עולה… תנו להם תנאים למען יגדלו טובים יותר” או “המחנך שאינו דוחק אלא משחרר, אינו מושך אלא מעלה, אינו מדכא אלא מעצב, אינו מכתיב אלא מלמד, אינו תובע אלא שואל – יחווה יחד עם הילד הרבה רגעי השראה…”.איך אמא הגיבה לדברים האלה?

“התרגשה מאוד. בכתה כל הזמן”.  הבינה אותך?

“מבינה לגמרי”. הייתה לה סבלנות לשמוע?

“אני קוראת לה אלתרמן חצי יום, והיא לא מאבדת מילה”. נטיעות במעלה קורצאק (צילום: פרטי)נטיעות במעלה קורצאק (צילום: פרטי)מעלה קורצ’אק (צילום: פרטי)מעלה קורצ’אק (צילום: פרטי)

בין דמוקרטי לקורצ’אק

אנשי חינוך מרחבי הצפון מצטרפים למיזם “מעלה קורצ’אק”, ונעזרים בזכויותיו החינוכיות הרבות של הד”ר המיתולוגי כדי להנגיש שיטות לימוד והדרכה חדשות לילדים.שרה שוורץ, מנהלת בית הספר קורצ’אק בקריית שמונה, הצטרפה בשמחה למיזם. “עבורנו הוא קרן אור, רוח גבית”, אמרה לי. “אנחנו פועלים באזור טיפה שונה, והמיזם רק יעזור להתמודד עם התנאים”. שוורץ מכבדת את התושבים המסורתיים ומבינה שהיא צריכה להיות הגשר אליהם “כי הם אלה שקיבלו אותי”. ברור לה שלא יחיו בשלום עם בית ספר שייקרא “דמוקרטי”, אך תחת הכותרת “קורצ’אק” היא יכולה להעביר ערכים בני זמננו, להנחיל למידה פורמלית דרך התחברות לנשמת הילד, לממש את העיקרון שלכל ילד יש זכות לגדול ולהתפתח על פי דרכו. כבר 11 שנה היא מנהלת את בית הספר שלה. עובדת לעומק, מתאימה תוכניות ייחודיות לילדים, בודקת את עצמה. בכל אלה הולכת איתה בתיה גלעד, מנהלת מרכז מורשת יאנוש קורצ’אק וסטפה וילצ’ינסקה שממוקם בהדסה נעורים. 40 שנה היא עוסקת במשנתם החינוכית. המיזם יציף לדעתה את תפיסתם. ידגיש את גישתו החינוכית ההומנית ולא רק את המצעד בראש ילדיו אל המוות. השניים חשובים כי הם מציידים אותנו במבט ייחודי על היומיום, בגישה מקורית אל הילד. גדעון שלח משדה נחמיה עיצב את השלטים שיוצבו לאורך המסלול ואת החוברת המסבירה את מהותו. הוא איש הגליל שלא ידע כלל שקורצ’אק ביקר בגליל. “ואיך זה שלא ידענו?”, הוא משתומם. “אבל במשך העבודה למדתי על האיש המדהים הזה”.

מה למדת?

“למדתי על פריצת הדרך שלו בתחום החינוך, על כך שהטיף לשמוע את קול הילד, להתחשב בו, להכניס קורטוב של אמפתיה לחינוך. תורה שרייבר מכפר גלעדי מנסה להקטין את עצמה. “המפתח לכל הסיפור היא מיריק שניר, אני הצטרפתי ליציע המעודדות”.ו למה הצטרפת ליציע המעודדות?

“כי זה סיפור גדול ולא ידוע. כפר גלעדי מחלוצי ההתיישבות, גדולי המחנכים עברו פה וביניהם היה יאנוש קורצ’אק. אדם כמותו בא לראות את שיטות החינוך שלנו”.

למדת עליו משהו חדש?

“עצם העובדה שהיה כאן מדברת בעד עצמה”

       מעריב 22.4.2022

התחבר אל האתר
דילוג לתוכן