סיפורים מהגד”ש

הקומביין והבקשיש מאת טוביה קרוסקל

1933-34 קנו בכפר גלעדי קומביין גדול “אוליבר”. זו הייתה חיה ענקית עם שני גלגלי ברזל גדולים בקוטר 2 -1.5 מטר. המקצרה לא הייתה בנויה לפני הקומביין כמו בקומביינים המודרניים, אלא התחברה מהצד. דבר שיצר רוחב כזה של אפשר לעבור עם הקומביין בדרכים ובכבישים. על נמת להעביר אותו היו מפרקים ומקפלים את המקצרה ומסדרים אותה באורך על זוג גלגלים. את הקומביין רתמו לטרקטור ואת המקצרה לפלטפורמה ולקומביין וכך היו נוסעים ממקום למקום.

בכפר גלעדי לא היה הרבה מה לקצור ויצאנו לקצור בשדות זרים. בעמק בית שאן התבואה הבשילה כחודש מוקדם מאצלנו בגליל ולכן יצאנו לשם.

הבעיה הייתה ההעברה – עגלות לציוד כבד עוד לא היו אז וצריך לנסוע “ברגל” בגרירה ע”י הטרקטור. אבל כאן הייתה בעיה, מא”צ של ממשלת המנדט, לא הרשתה לנסוע עם הטרקטור בכבישם והיה צריך להרכיב חתיכות עצים – “קלצלאק”, על כל פלטה של השרשרת בכדי שהשיניים לא יקלקלו את האספלט. לזה היו שתי מגרעות:

  1. בירידה הטרקטור היה מחליק והקומביין היה דוחף אותו וזו הייתה סכנת נפשות.
  2. בעליה היה מחליק ודורך על המקום….

למרות כל הקשיים שמנו את נפשנו ובשבת לפנות בוקר יצאנו לדרך. עברנו בשלום את הירידות והעיקולים של כביש ראש פינה – טבריה ובערב היגענו לחצר כנרת. לאחר לינת לילה במקום המשכנו לבית שאן ולאחר מספר הרפתקאות בעליות ובירידות, היגענו בשלום למקום.

בבית שאן עבדנו, בעיקר בשדות של ערבים, מספר שבועות ומשם היינו צריכים לעבור ליבנאל. היות והדרך לא הייתה כל כך ארוכה ובחלקה בלי אספלט, החלטנו לא להרכיב את “הקלצלאך” ונסענו ישר על השרשרות. כשהתחלנו לעלות ליבנאל, עצר אותנו ערבי זקן שטיפל בכבישים והתחיל לעשות בעיות. אמרתי לחברה לנסוע ואני נשארתי לנהל ומשא ומתן עם הערבי. כשראיתי שלא אצא מזה, דחפתי לו שילינג – בקשיש והעניין הסתדר….

זו הייתה הפעם הראשונה וגם האחרונה שנתתי שוחד.

 

חריש וזריעה בחמרה מאת טוביה קרוסקל

זה היה בשנת 1933 – 1935, עבדנו בחמרה בחריש ובזריעה. היות והיה לנו רק טרקטור אחד אוליבר 20, היינו עובדים בשתי משמרות 24 שעות, על מנת לנצל את הטרקטור והכלים. הייתה לנו מחרשה לא אוטומטית ואחד היה יושב על המחרשה ובכל סיבוב מרים את הסכינים ע”י מנופים . כך שבכל משמרת היו צריכים לעבוד שני אנשים.

החלפת המשמרות נעשתה בעיקר ברגל ובמקרה הכי טוב ברכיבה על סוס או על האתון של מאירקה אסושקין – אפורקה. ערב אחד יצאנו כרגיל, לקחנו איתנו סל עם אוכל לארוחת לילה. העמדנו את הסל על השביל בקצה התלם והתחלנו לחרוש מדרום לצפון וחזרה. כשהיגיע הזמן לאכול, לקחנו את הסל ומה מצאנו במפנים? עצמות של דגים וקליפות של תפוזים ועוד כל מיני שיירים של אוכל…. בתומנו חשבנו שבמחסן מכולת החליפו בטעות את הסל ונתנו את הסל שהחזירה המשמרת הקודמת. אבל כשהדבר התחיל לחזור על עצמו לילה, לילה היה לנו ברור שזו עבודה של השכנים שלנו מהכפר הקרוב זוק פוקני.

הגיע זמן הזריעה. לטרקטור רתמנו עגלה גדולה ועליה שקים עם זרעים, שמנים לטרקטור, אוכל וכולי את העגלה העמדנו על השביל והרקטור עם הדריל נכנס לתלם. כשהגיעה שעת האוכל ניגשנו לעגלה ומיד ראינו שטיפלו בה. האוכל לא היה, לפעמים גם חסרו שקים עם זרעים וכשלא יכלו לקחת את השקים הכבדים, היו שופכים את הזרעים על הארץ ולקוחים לפחות את השקים הריקים.

החלטנו להציב מארב. הזמנו את משה אליוביץ, בתור שומר ותיק והוא ישב מתחת לעגלה וחיכה. בשעה הידועה הם הופיעו ומשה הצליח לתפוש ערביה אחת ברגלה. בדרך הביתה, כשעברנו ע”י הכפר זוק פוקני, המטירו עלינו אבנים. המודיעין שלהם פעל בסדר…

 

 

ה”אוברול” הראשון מאת טוביה קרוסקל

עד שנת 1939 היו מתקנים בכפר גלעדי טרקטורים וקצת מכוניות, תחת כל מיני גגונים וסככות בשטח שבין המכבסה והאורווה. בשנת תש”א, כפי שמעידה הכתובת היציקה בקורת הבניין, הקימו בנין למוסך שהיה צריך לשרת גם את האוטובוס של “שרות החולה”.

התחלנו עם שני מכונאים חובבים – דב קרול ואני, שלמדנו בעיקר מהניסיון וקצת מספרים. באחד הימים הביאו לנו מנוע מפורק לגורמים קטנים ביותר, של אחד האוטובוסים והיינו צריכים לשפץ אותו או לעשות לו “אוברול”, כפי שקראו לזה בימים ההם. למרות שלא הכרנו את המנוע הזה, הצלחנו להרכיב אותו והכנסנו לתוך האוטובוס.

מתחילים להתניע – אין קול ואין עונה. רתמנו לטרקטור, גררנו אותו מסביב לכל המשק והמנוע מת.. כשכל הניסיונות להחיותו לא עזרו הוחלט להוציא את המנוע והנה, בפעולה הראשונה של הפרוק הסוד התגלה – עבד איתנו בתור עוזר, נער מחברת הנוער ובין היתר נתנו לו לעשות שסתום לצינור ההפלטה והוא שכח לעשות את החור המרכזי, כך שלגזים לא היה מאין לצאת…

 

 

התחבר אל האתר
דילוג לתוכן