הקומביין והבקשיש מאת טוביה קרוסקל

1933-34 קנו בכפר גלעדי קומביין גדול “אוליבר”. זו הייתה חיה ענקית עם שני גלגלי ברזל גדולים בקוטר 2 -1.5 מטר. המקצרה לא הייתה בנויה לפני הקומביין כמו בקומביינים המודרניים, אלא התחברה מהצד. דבר שיצר רוחב כזה של אפשר לעבור עם הקומביין בדרכים ובכבישים. על נמת להעביר אותו היו מפרקים ומקפלים את המקצרה ומסדרים אותה באורך על זוג גלגלים. את הקומביין רתמו לטרקטור ואת המקצרה לפלטפורמה ולקומביין וכך היו נוסעים ממקום למקום.

בכפר גלעדי לא היה הרבה מה לקצור ויצאנו לקצור בשדות זרים. בעמק בית שאן התבואה הבשילה כחודש מוקדם מאצלנו בגליל ולכן יצאנו לשם.

הבעיה הייתה ההעברה – עגלות לציוד כבד עוד לא היו אז וצריך לנסוע “ברגל” בגרירה ע”י הטרקטור. אבל כאן הייתה בעיה, מא”צ של ממשלת המנדט, לא הרשתה לנסוע עם הטרקטור בכבישם והיה צריך להרכיב חתיכות עצים – “קלצלאק”, על כל פלטה של השרשרת בכדי שהשיניים לא יקלקלו את האספלט. לזה היו שתי מגרעות:

1. בירידה הטרקטור היה מחליק והקומביין היה דוחף אותו וזו הייתה סכנת נפשות.
2. בעליה היה מחליק ודורך על המקום….

למרות כל הקשיים שמנו את נפשנו ובשבת לפנות בוקר יצאנו לדרך. עברנו בשלום את הירידות והעיקולים של כביש ראש פינה – טבריה ובערב היגענו לחצר כנרת. לאחר לינת לילה במקום המשכנו לבית שאן ולאחר מספר הרפתקאות בעליות ובירידות, היגענו בשלום למקום.

בבית שאן עבדנו, בעיקר בשדות של ערבים, מספר שבועות ומשם היינו צריכים לעבור ליבנאל. היות והדרך לא הייתה כל כך ארוכה ובחלקה בלי אספלט, החלטנו לא להרכיב את “הקלצלאך” ונסענו ישר על השרשרות. כשהתחלנו לעלות ליבנאל, עצר אותנו ערבי זקן שטיפל בכבישים והתחיל לעשות בעיות. אמרתי לחברה לנסוע ואני נשארתי לנהל ומשא ומתן עם הערבי. כשראיתי שלא אצא מזה, דחפתי לו שילינג – בקשיש והעניין הסתדר….

זו הייתה הפעם הראשונה וגם האחרונה שנתתי שוחד.