פינוי הילדים

פינוי הילדים

פעמים נאלצו ילדי כפר גלעדי להתפנות מהבית עקב מצב ביטחוני.

הפעם הראשונה  הייתה בשנת 1941 הילדים הועברו לקיבוץ תל יוסף.

הפעם השנייה הייתה במלחמת השחרור, הילדים והאוכלוסייה הרגישה הועברו לחיפה.

שתי הפעמים השאירו את חותמם על הילדים וההורים.

 

הפינוי לתל יוסף

יוני 1941 התעורר חשש לפלישת צבא וישי (בני ברית של הגרמנים) מלבנון וסוריה לכיוון  אצבע הגליל וארץ ישראל.

האנגלים ריכזו כוח גדול של חיילים אוסטרלים ובריטים לקדם כל פלישה מהצפון ככל שתתרחש, מפקדם גנרל ויוול דרש מכל יישוביי הצפון להתפנות. ובינתיים התנהלו קרבות קשים כאשר רעש המטוסים והדי התותחים נשמעו לרחוק, מספר נפילות סמוך לכפר גלעדי גרמו לניפוץ זגוגיות בבתי הילדים.

איש לא ידע מה יילד יום התנהלו דיונים האם לפנות את הישוב.

מטולה נעזבה זה מכבר ולהגנתה עלו חברי כפר גלעדי עם מספר נוטרים בראשות אליעזר קרול להגן על המושבה שכן אין נוטשים ישוב עברי.

לאור פקודת האנגלים והתגברות הלחימה הוחלט להוציא מהקיבוץ רק את הילדים, המטפלות, האימהות המיניקות, נשים הרות וזקנים.

יצאו את הקיבוץ: 89 ילדים, 64 מטפלות מיניקות וחברות הרות, ו- 20 הורי חברים. הנסיעה הייתה במשאיות והיעד קיבוץ תל יוסף שכן יחסים קודמים היו לשני הישובים מהיותם יישוביי גדוד העבודה.

ובינתיים האנגלים מיקמו את מפקדתם בבית התרבות, כל עץ היה מחסה לאוטו או מכשיר אחר ובתי ילדים היו מגורים לחיילים.

לאחר כחודשיים חזר השקט לשרור וכל המתפנים חזרו לכפר גלעדי כשהשמחה הייתה גדולה.

וכסמל לחיים והמשכיות בתל יוסף נולד תינוק קטן ישראל גלעדי נכד לקיילה גלעדי.

 

על הפינוי לתל יוסף מספר עמוס רחמן

כאשר התחילה מלחמת השחרור וצבאות ערב פלשו לארץ, חששו מאוד שהגליל העליון יהיה מנותק משאר הארץ, על כן החליטו לפנות למקום יותר בטוח את הילדים ואת אילה שלא יכולים להשתתף בהגנת הישוב ( בעיקר הורי חברים ). אנחנו שכבר הרגשנו את עצמינו מבוגרים, התנגדנו שיפנו אותנו. התכנסה ועדת חינוך והחליטה שחלק מהנערים שיכלו לעזור במאמץ, יישארו ולא יפונו, בתנאי שיהיו שותפים בענייני ביטחון.  נשארנו כעשרה נערים ונערות. חלקם מקבוצת אילה וחלקם מקבוצת ברוש נתנו לכל אחד מאתנו אקדח והעבירו לנו סידרה של אימונים ומטווחים באקדחים. אקדחים אלה היו ברשותנו עד סוף מלחמת השחרור.

אני עסקתי בעיקר בענייני קשר. עוזרי היה ברוך דרורי מקבוצת ברוש. הקמתי רשת טלפונים בין העמדות לבין מקלט המטה, תיקנתי כל מיני טלפונים-שדה (רובם, גרוטאות מצבאות שונים). כמו כן הייתי בצוות של קשר האיתות בין הישובים.  מאחר וקשר טלפוני לא היה, והקשר האלחוטי לא היה זמין, הקשר העיקרי, היה על ידי איתות מורס. – ביום עם הליוגרף ובלילה על ידי איתות אורות.  תחנת האיתות היתה מעל מגדל המים, משם היה קשר עם כל יישובי עמק החולה.

לילה אחד הגיעה הודעה דחופה מדפנה למעין ברוך ( לא היה קשר עין בין דפנה למעין ברוך. וההודעות הSיו עוברות דרך כפר גלעדי), שהפלמ”ח יוצא לפוצץ בתים בכפר פוקה שוקה. הם יתפנו למעין ברוך ב 2 בלילה. שמעין ברוך לא יירו עליהם.  ניסינו להשיג את מעין ברוך בקשר אך ללא הועיל, איש לא ענה לנו. השעה כבר היתה מאוחרת ולכן הוחלט לשלוח אוטו למעין ברוך ולמסור את ההודעה. – בכפר גלעדי היה אוטו שלל – משאית ישנה נושנה, ( שאנחנו הנערים היינו סוחבים ונוהגים בה ללא רשות ) פנה אלי אחיעם קרול שהיה מפקד האזור, ושאל אותי אם אני יודע לנהוג ב”פורד דה לוקס” ( כינויה של המכונית הזו ) עניתי לו בחיוב, ואז הוא אמר: קח את הפורד דה הלוקס, סע למעין ברוך ומסור להם את ההודעה. כמובן שהסכמתי, נסעתי למעין ברוך ( פעם ראשונה שנהגתי ברשות ) נשארתי ללון שם, ובבוקר בדרך חזרה, כאשר עברתי ליד גן הירק דאגתי שכולם יראו שאני נוהג.  מאז התחילו לשלוח אותי בנהיגה לכל מיני מקומות,

בבריכות הדגים בג’חולה היו נשארים ללון מספר חברים חוץ מהעובדים, שהיו באים בבוקר באוטו משוריין וחוזרים בערב הביתה. אשר מקבוצת ברוש ואני היינו מתחלפים בנינו ונשארים כל אחד שבוע בג’חולה כקשרים, שם גם לימדו אותנו להשתמש במרגמה, למקרה שהצבא הסורי יתקרב.

בין שאר התפקידים גם יצרתי קשר טלפוני למשלטים באזור, על קשר זה היה אחראי מנחם קלר שהיה קצין הקשר בחטיבת עודד שאז הוקמה. אני וברוך דרורי, סללנו קו טלפון ממשטרת מטולה למשלט שהיה על הר צפייה (מרחק של כקילומטר) ואחר כך למשלט שהיה בשטח לבנון (מרחק של כשלושה קילומטר) וכן ממשטרת נבי יושע למשלט שהיה בשדה תעופה נטוש מימי מלחמת העולם (מרחק  של כקילומטר).

 

הפינוי לחיפה

אפריל 1948, קרבות קשים בגבול ישראל.

בכפר גלעדי החלו בצורה נמרצת לבצר את היישוב, עמדות ובניית מקלטים.

ביוני 1948, החליט המטכ”ל לפנות את כל ילדיי יישובי אצבע הגליל. ועדה מטעם ועד הגוש אמורה הייתה להכין את מקומות הפינוי.

משה אגמי נסע לחיפה למצוא שיכון מתאים לילדי כפר גלעדי. החלו להכין שמיכות חורף, בגדי חורף, סוודרים והחלפות לבגדי קיץ. כל בית ילדים קיבל הנחיה לארוז את המקסימום האפשרי – נארזו ונשלחו כלי מיטה, רהיטים, מזרונים ומיטות.

על חיה גוט גורלי הוטל לרכז ולהכין את הכלים והפרודוקטים. לובה קרול הייתה ממונה על עזרה ראשונה ובלה קולר נשלחה כסנדלרית.

כפר גלעדי החליטה לפנות רק את הילדים ללא ההורים, נשים מניקות והרות.

הילדים עברו לחיפה – במלון בדרך הגפן. התקופה הייתה קשה לילדים וקשה להורים.

לאחר כארבעה חודשים הוחזרו הילדים הביתה בשמחה גדולה.

התחבר אל האתר
דילוג לתוכן