פסח

 

סדר פסח – כתבת לא ידועה

נכתב לאחר כשלושים שנה מרים בת אברהם ומקהלה

הפסח שלי הוא ריחות, טעמים, מראות וצלילים. כשאני נזכרת בפסח של ילדותי, תחושת נועם עוברת בי עד היום. ריחות של ניקיון פסח – קוביות סבון הכביסה הגדול, הרבה מים וריח עץ ספוג ברטיבות וריח סיד טרי. ומעל לכול ריחות השדה. תפקיד קבוע היה לנו – ילדי הכיתות הצעירות- להביא ירק לאולם, שיבולי בר, חרציות ופרגים. את הקירות קישטו בשרשרות מענפי ברוש. היינו שם בעת ההכנות – נגענו, הרחנו, הבאנו ועזרנו.

אחר כך גלילי הבד הערוכים שנפרשו על גבי קרשי עץ והשולחנות הארוכים, ארוכים שמתחילים להתכסות בצבעים – כלים, בקבוקי יין, פרחים ועוד. ולבסוף גם האוכל – הוא הריח והטעם של הקניידלך ולפתן הפסח המיוחד.

לאחר המקלחת הבגדים החדשים שחיכנו להם זמן רב. מה אהבתי את הרגע שבו הוצאתי מן התא את הלבנים החדשים, את הגרביים [זכור לי במיוחד זוג אחד ורוד], החולצה הלבנה והחצאית בעלת הכפלים. ההתרגשות אז הייתה גדולה. אחר הצהרים, כולם בצבעוניות מרנינה של בגדי חג יוצאים לשדה לקציר העומר. בביתי נהגו לקיים קציר עומר ערב החג ולא למחרת על מנת להביא את העומר בערב הסדר לבמה.

זה היה חלק ראשון ויפה של הסדר ולנו הילדים היה בו חלק נכבד. היינו מחכים בחוץ ולאחר מכן עוברים בין השורות ומניפים את העומר והקהל היה שר “והניפו והניפו עומר עומר זה הניפו” ומביאים לבמה והרקדניות מקבלות אותו. כל אותה עת עטופים בריח השיבולים, ריח השדה, קציר העומר. השירה, הנגינה, המחול ופני האנשים נוהרים בבגדי החג זוהרים – זה היה אחד החלקים היפים של החג. עד היום כשאני רואה שדה שיבולים משהו מתרגש בי.

אחר כך הגיע הציפייה לסדר. כילדה זה נראה לי שזה נמשך זמן רב מאוד. אבל הנה הגיעה השעה. אהבתי את השירים שכבר הכרתי. בשבילי פסח הוא חג של שירים שעד היום אני אוהבת לשיר ולשמוע. גם את הקריאה בהגדה אהבתי. כשלמדתי לקרוא ויכולתי לעקוב, הייתי גאה על כך. במשך הזמן נוספה ההבנה והקטעים הקבועים, החוזרים כל שנה היו מוכרים ואהובים.

כשגדלתי השתתפתי גם בריקוד ובשירה. מדי שנה אותם ריקודים, אותם שירים, ריחות וצלילים שאותם אני נושאת כזיכרונות נעימים.

מה הביא אותי לכתוב את כל זאת? קראתי בעלון הקודם את רשימותיהם של חברים שכתבו על פסח שלהם. פסח של בית אבא וסבא וגם סיפורים נוספים שמעתי ומשתמע מכל אלו כי מי שלא עבר פסח כזה בילדותו – קופח.

ואני מרגישה אחרת. נכון, אין בזיכרוני דמות מסוימת. פה ושם יש אנשים הקשורים להכנות אלו – שירשרה שלימדה אותנו את אותו ריקוד עם העומר מכיתה א ועד…. אך החוויות שלי קשורות למעורבות בהכנות, השתתפות בדברים הקבועים, עם המבוגרים שיחסם החיובי דבק גם בי.

אלו הדברים שחותמם נטבעו בי ונשתמרו.

 

פסח 1939 – פסח 1957

מאת ירחמיאל שייר

 פסח זה ראשון הוא לנו, העולים החדשים, אשר חוגגים אותו בישראל. ונזכר אני בחג הפסח של שנת 1939, כיצד חגגה אותו העדה היהודית בת שלושה וחצי מיליון יהודים בפולין. בשמונת ימי החג טסו אווירונים פולניים מעל ראשינו והאוויר היה ספוג אבק שריפה. במו עינינו ראינו את המלחמה באה עלינו עם כל מוראותיה וזוועותיה ולא ידענו מה ילד יום. איש מאיתנו לא יכול היה לשער בנפשו מה יהיה גורל הקיבוץ היהודי הזה עם בואם של קלגסי היטלר.

מעט מאיתנו ידעו שבישראל ישנם ישובים ככפר גלעדי ואחרים הנאבקים לקיים מולדת גם בשבילנו.

ולאחר כל מה שעבר עלינו שם הגענו סוף, סוף אל חוף מבטחים וזה לנו החג הראשון על אדמת המולדת. בכל ליבנו ונפשנו היננו מרגישים את טעמו האמיתי של חג החירות שלא ידענו כמוהו מעולם. מעומק הלב היננו  אומרים ברכה, לכם החברים. כשם שידעתם בכל התלאות שמצאוכם להכין מקום גם בשבילנו – כן נדאג אנחנו ליצור מקום לאלה שיבואו אחרינו.

            

 

שמחות ולבטים של מחנך

 מאת יעקב שמחאי 1941

 היום יצאנו עם כל החבורה לקצור חציר, שהוקדש להבאת העומר בערב פסח, תרומה לקק”ל. ריכזנו בנעמה הערבית עשרים מגלי קצירה ועשרה חברים עבדו בעירום על החציר של כפר גלעדי. הספקנו לקצור שלושה וחצי דונם. ההכנות והיציאה היו מלאות התרגשות ורוממות רוח. קמנו בחמש לפנות בוקר ובשש יצא האוטו מחצר המשק בשירה “אל החולה נעפילה”. השמש טרם עלתה ורוח קלילה וקרירה של בוקר נשבה. הכל מסביב שופע ירק ופריחה וגלי ריח הפרדס חודרים עם נשימתך פנימה. ציפורי שיר מעל, עדר הפרות הרועות בשקט בשטחי הירק הרעננים והכל אומר שירה. אל החולה אנו יורדים. המרגישה חברה צעירה זו את ערך הדבר ומהו יום זה בשבילם? מסופקני, כי גם אני את ערך היום הרגשתי רק בסיומו, עם שובי בערב לאור הירח משדות החולה וביצותיה. שנים היה זה חלום, חזון, משאת נפש לדורות. והיום מציאות. דורכות רגלינו בחולה, בשירה ובזמרה, במעשה גדול – יום שי לקק”ל מבניה צעיריה אשר זה אך באו לגבולם. יום גדול הוא. שותפים אנו לרצון העז לנסות לעצב דמות בעלת תוכן אמיתי ומקורי לחגנו– חג הפסח – חג האביב. לא ביום וחיצוניות, כי אם הרגשה אמיתית של חג האביב – חג התחלת הקציר. לא במקצרות או בחרמשים, כי אם דווקא במגלים כאבותינו מאז. הבאת העומר לא באוטומובילים כי אם בעגלה. שמחה ושירת אמת צריכה לבקוע מפי כולם במעמד כן ואמיתי זה.

הקצירה התנהלה בכל הרצינות ובמלוא המרץ. בצהרים רחצנו בירדן. עד היום שחינו בנהרות אירופה. עד היום ידעו על אגדת הירדן המלווה השתפכות נפש ושירה. ירדן שוקט, מרגיע, מעלה לעולם חלומות והזיות. והיום שחייה בירדן בעל כוח עלומים, עז, גועש, מתריע ומאיים. מישהו תבע הליכה בשנית לירדן עם גמר העבודה. אמרנו לו – “אל פזיזות, עוד זמן לפניך, להוכיח את כוחך ורצונך”. עם ערב עסקנו במדידות השטח, בהערכת היבול והתמורה הכספית הבלתי מבוטלת. שמחה וצהלה והשמש רד ואנו מצפים לאוטו שיסיענו הביתה.

התחבר אל האתר
דילוג לתוכן