תולדות הלול

ראשיתו של הלול מאת חיה קרול

בשנת 1920, אחרי מאורעות תל חי, חזרנו לקומם את משקנו. בשובנו מצאנו והנה הכל חרב. מכל אשר היה לנו נשארו לפליטה רק הקירות של בנין האבן היחיד.

את אינוונטר החי הביאו איתם חברי “השומר” ממשק תל עדשים, ששימש קודם קבוצת כיבוש ופורק. הצטרפו אלינו גם קבוצת הרועים שהיו בשרונה עם עדר הכבשים שלהם.

בנינים לא היו לנו, לא למגורים ואף לא לענפי המשק. כל הלול אז היה מרוכז בסוכת מחצלות. בימי גשם היו מכניסים את הפרות והכבשים אל תוך המערות שבהרי הסביבה. אולם את בעלי הכנף לא יכולנו להכניס למערות.

בלול עבדתי עם רבקה ניסנוב, את הלול היה קשה לפתח. הרבה יותר קשה מאשר ענפי חקלאות אחרים. שטחי הפלחה היו מצומצמים והיבולים דלים. מחירי הגרעינים היו גבוהים ולא היה באפשרותנו לקנות. עובדת הלול הייתה צריכה לדאוג בעצמה לקיום הענף. התרנגולות והאווזים הסתובבו בכל החצר ואת האפרוחים היה קשה לגדל.

הדגירה הראשונה הייתה טבעית. בעלית הגג של חדר האוכל הישן, הושבנו אווזה ותרנגולת בארגזים.

השתדלתי להשיג מזון לעופות בכל מיני דרכים כשרות ובלתי כשרות…. כמובן בלי ידיעת החצרן. פעם נפלתי בפח – בזמן הקציר הייתי “סוחבת” בחשאי אלומות תבואה וגרסתי במו ידי גריסים לאפרוחים. בשעת ניקוי החיטה לקחתי פסולת בשביל הלול. כשנודע הדבר לחצרן, פקד בכעס לא לתת לי יותר פסולת. באמרו הן מפסולת חיטה אפשר לרחוץ ולבשל דייסה לילדים.

לא הייתה לפנינו דוגמה של משק קיים שממנו אפשר היה ללמוד ועלינו היה לעשות הכל מבראשית, מבלי כל ניסיון ובלי הדרכה.

במחלקת ההתיישבות של ההנהלה הציונית, היו חילוקי דעות אם כדאי להכניס את ענף הלול להתיישבות ורק אחרי דרישתם של המתיישבים הקציבו חמש לירות לכל יחידה משקית להקמת לול.

גם במשק שלנו נחשב הלול לענף פחות ערך בהשוואה לעבודה ביתר הענפים שהיו אז. החברות נלחמו בימים ההם על זכותן לעבודה ברפת, בגן הירק ובלול. ברפת עבדו חברים וחברות ואילו בלול מסרו ברצון לידי החברות.

כאשר סורקים היום את הלול בהשוואה לימים ההם, ישנה הרגשת סיפוק, כי רבים ההשגים שאליהם הגענו. מהלול הראשון שבסוכת מחצלות ועד הלול האחרון המשוכלל, שאלפי עופות בתוכו. בית אימון לעשרת אלפים אפרוחים, בית מדגרות ומחסן ביצים.

גם ברמה המקצועית הגענו להתקדמות גדולה. נראה את ההטלה הממוצעת לתרנגולת השנה לעומת השנים הקודמות וניווכח בזה.

אפשר לומר בפה מלא שענף הלול מצדיק את קיומו.

אולם, קשה להשלים עם העובדה שאינני יכולה יותר לעבוד כאחת הצעירות. כנראה שלעולם לא אפשר יהיה לעמוד נגד גורמי הטבע….

יחד עם זה יש לי סיפוק מהעובדה שבמשך שנות קיומו של הלול במשקנו, תרמתי את חלקי בפיתוח הענף והיה זה שכרי.

וברכה בפי לעובדי הלול שימשיכו לפתחו לתועלת המשק וישמש מקור פרנסה ומקור סיפוק לעובדים בו.

כשנשאלה חיה קרול על ידי רחל ינאית בן-צבי לפני מותה על פעילותה בהעלאת עולים. אמרה חיה בחיוך זה הכל הודות ללול יכולתי לעזור לעליה ב’. הלול שלנו נמצא בקצה המשק ואני אהבתי להשתהות בלול גם כשהתרנגולות הלכו לישון. הייתי מסתובבת בחוץ סביב הלול כמו אורבת לעולים ומקבלת את פניהם.

חנוך מדניקוב מספר

את זיכרונות העבר הרחוק זוכרים באור ורוד שגובל בנוסטלגיה וכך גם אני זוכר את השנים הראשונות בלול. התחלתי לעבוד זמן קצר לאחר מלחמת העולם השנייה.

כשמתחילים להיזכר בפרטים, מתברר שתנאי העבודה היו קשים ולפעמים מפרכים. שטח הלול היה מרוכז במבנים קטנים, של 60 מטר מרובע כל מבנה. המבנים היו מהרפת ועד הכל בו של היום. המבנים האלו היו מחולקים לשני חלקים. בחלק הצפוני גדלו אפרוחים ובדרומי מטילות. בכל מבנה כזה הייתה חצר שהיו מוציאים את העופות למרעה. היינו חורשים את החצרות במחרשה ערבית וזורעים שיבולת שועל. לפנות ערב חזרנו ללול להכניס את העופות, מהחצרות למבנים פנימה, דרך אשנב קטן במבנה ולא פעם היינו מסתובבים באותה חצר כמו בקרוסלה כי חלק מהעופות רצו דווקא להישאר באוויר הצח.

יותר מאוחר חלה התקדמות מקצועית. קנינו מקצצה חשמלית והיינו מקצצים ירק שהובא ישר מהשדה ומחלקים את זה בפנים המבנה בתוך סלי רשת. היינו מנצלים גם פסולת מהמטבח, בעיקר ירקות והיינו מגישים תערובת רטובה.

את התערובת היינו מערבבים לבדנו. אחרי שקבלנו את הסוגים השונים לתערובת בשקים ומחלקים לעופות בפחי בנזין שהתקינו להם ידיות. חלוקת תערובת בשנים הראשונות האלו הייתה ממש קשה ומפרכת בעיקר בחורף. כל הרחוב היה מלא בוץ ובקושי אפשר היה להתקדם.

אחרי מספר שנים התקינו מדרכות בטון ולעגלה קלה בשביל הפחים עם האוכל. יותר מאוחר שוב חלה התקדמות ובנו בית אימון, סככת פיטום ולול אמריקאי. החימום בבית האימון הוא בשיטת החימום המרכזי במקום בנפט שגרם להרבה תקלות ושריפות.

בלול האמריקאי כבר רצה קרונית על פס מקצה לקצה עם פחי התערובת. הופיע סוג חדש של כלי אוכל, כלי עגול עם צלחת למטה שהיו ממלאים בתערובת פעמיים בשבוע במקום כל יום. גם בכלי המים הופיעו מדי פעם שכלולים עד הדגם האחרון של קבוץ מעגן מיכאל, שהוא נחשב בין המשוכללים בעולם.

בלול שלנו רוב השנים עסקו בשלוש שלוחות – הטלה לביצים, הטלה לרביה ופיטום.

גידלנו בשנים הראשונות תרנגולות מזן לגהורן, שזהו עוף לבן שהצטיין בהטלה טובה. את האפרוחים לקחו להטלה ואת הזכרים לפיטום. תוצאות הפיטום, באותן שנים היה גרוע מאוד.

בשנים האחרונות חלה התפתחות עצומה בגידול עופות בעולם והטכניקה הגיע גם אלינו. קודם כל עברנו לגדל רק שלוחה אחת – פיטום. האבסה אוטומטית, אויר מבוקר וחימום על ידי תנורים גדולים ומשוכללים. התוצאות משביעות רצון בהחלט. אבל על התקופה החדשה ספרו בהזדמנות הצעירים שממשיכים בעול.

התחבר אל האתר
דילוג לתוכן