בלדי בלדי אדמה את אדמתי
הימים ימי הפרטה ושיוך דירות בקיבוצנו החמוד. כך כינו את התקופה שבה עסוקים היינו בדיונים אין ספור על עתידנו ואורחות חיינו.
סוגיית שיוך הדירות הרי ידועה מסובכת ומורכבת במיוחד. אין ספור ועדות עוסקות בכך. אספות חברים, תקנונים, חוקים, עורכי דין, קבוצות תמיכה וקבוצות כנגד, וחשבונות אישיים שהולכים עשרות שנים אחורה.
אלה הן השעות ש’שולחן שמונה’ בפינת חדר האוכל מתעורר לחיים, (זוהי ״סוכנות הידיעות״ המרכזית של הקיבוץ, הלא פורמלית). שם יושבים במקומות קבועים: מרתה הרגזנית, מאשה הרכלנית, רבקה השקרנית, חסיה הקנאית, שלנה השתקנית ויושקה המצליף, ״גבר גבר״. לשולחן הזה יש גם מספר שחקני ספסל שמחכים בתווך… בקיצור, מי שחפץ חיים – ירחק נפשו מ״האנשים הטובים״ הללו.
כפי שנאמר, שיוך הדירות יצר במחוזותינו טרגדיות רבות. והנה אחד מאותם הסיפורים, שנמשך למעלה מחמש שנים.
לכאורה הכל מסודר. יש תקנון, יש זכויות, יש נוסחה פשוטה לחישוב הזכויות (גודל הדירה ומחירה, הוא פונקציה של המרחק לחדר האוכל, כפול שנות הוותק, מספר נקודות נוספות בגין קומה שנייה, לכל זה יש להפחית החוב המצטבר של החבר לקיבוץ, והנה הכל ברור…)
וכך החל ביום בהיר הסיפור בשכונה שלנו, שהלך והסתבך. באחר המבנים הדו-קומתיים שבשיכון ל׳ התגוררו ארבע משפחות, ולהם נולדו עשרים ושניים ילדים יפים וחמודים לתפארת הקיבוץ. ברבות הימים ״התעופפו״ מהקיבוץ כמעט כולם, מי העירה ומי לחו”ל, ורק ארל’ה מהדירה של מטה, שתמיד “מפקשש” הסעות האוטובוסים, נתקע בקיבוץ. בקומה התחתונה בצד מזרח, התגוררה משפחת גל הנחמדה, ומעליהם השמולוביצ׳ים.
בצד מערב למטה המשפחה הארגנטינאית, עולים חדשים מזה עשרים שנה. אנשים נחמדים שהגיעו אלינו מאורוגוואי ובשבילנו הקיבוצניקים נשארו ״עולים חדשים מארגנטינה״. מעליהם התגוררה האלמנה של גרשון. ששת ילדיהם פשוט “התאיידו”, שלושה חזרו בתשובה ושלושה עברו לחו”ל.
שנים רבות של אושר עברו על הבית המשותף הזה. יחד גידלו הילדים, יחד חגגו ימי הולדת, חגים ושבתות, יחד טיפחו את הגינה וסביבתה, יצאו לטיולים בשדות, “פיקנקו” ליד הנחל, ועד השעות המאוחרות ישבו על הדשא שליד הבית, שתו קפה, סיפרו סיפורים ושרו שירים. ממש אידיליה! אפילו נביחות הכלבים ועשיית צרכיהם על הדשא, מעשים שבדרך כלל מרגיזים עד מאוד, לא הצליחו לשבש את השכנות הטובה. (אפילו באי ‘שולחן שמונה’ לא יכלו למצוא שום דופי).
והנה, ביום אחד בסוף חודש אלול לקראת הערב, נשמעו צרחות נוראיות מ’בית השלום’. על המדרגות עמד שמולוביץ׳ הזקן ושואג במלוא הגרון: “השיוך המחורבן הזה”, “המזכירות העקומה הזאת”, “מה זה, לוותק אין משמעות יותר?”, “מה עם המעלית שהובטחה לקומה השנייה?”, “אתם שם למטה, אני יודע שאתם שומעים אותי. אתם השתלטתם על הדשא והמרפסת ועל עצי הפרי ששתלתי”, וכך המשיך לצעוק ולכעוס רגעים ארוכים. הזוג גל ישב במרפסת ללא נוע, מפוחדים ועצובים… שומעים עדיין את הזקן; מקלל ומ?? את בעלי התפקידים של הקיבוץ. “בטח, לכם קל!”.
אט לאט התאספו אנשי השכונה, נרגשים מהזעקות, התמקמו סביב הגדר החיה שהסתירה אותם, מציצים מבין השיחים ושותקים. וכשכולם היו בטוחים ש”ההצגה” הסתיימה, הופיע פתאום מאי שם אלברטו הספרדי, נעמד במרכז הדשא ופתח: “חברין, חברין, קה-פסה-אקי?, מה קרה אדון שמולוביץ’?”. זה בדיוק מה שהיה חסר…
שמולוביץ’ הפנה את מבטו הזועם ושרק מבין שיניו “מה אתה בכלל מתערב?, מה אתה מבין?” ובהדגשה מיוחדת שאל: “אתה ראית פעם אדמה בארגנטינה?” “אורוגוואי, אורוגאווי”, ניסה אלברטו לתקן. “מצידי אתה יכול לחזור לפרגאווי” סינן שמולוביץ’ מבין שפתיו…
שקט עצוב ליווה אותנו כשכולם התפזרו לביתם, ואילו ‘שולחן שמונה’ “חגג” על המלאי העצום של ה’חומרים’ שזרם לשולחנם. בינתיים שמולוביץ’ סימן את העצים וגבולות גזרה בסיד לבן.
העולים מארגנטינה נעלבו עד עמקי נשמתם מהזקן. גברת גל החלה בלחץ מסיבי על בעלה לעבור מהשכונה.
השכנים השתדלו שלא להיפגש ליד ה”זבל”, ולא על הדשא, ולהימנע מקטיף הלימונים באמצע היום. מעת לעת עדיין נשמעו צעקות מלמעלה… ו-“ששש…” של גברת שמולוביץ שחייה נהפכו למבוכה אחת גדולה. הילדים המשותפים של הבית, שהפכו בינתיים בעצמם להורים, המשיכו להגיע ובכל זאת רוח קרירה נשבה לה בין הבתים. והשלום לא היה השלום של פעם.
ו’בית השלום’ הפך ל’בית מריבה’, ולאחר חמש שנים, כשכולם כמעט “השלימו” שכך כנראה יחיו עד סוף ימיהם, השתוללה שמועה שיצאה מ’שולחן שמונה’ בזו הלשון: רונית הקטנה של ה’גלים’ (שבינתיים התבגרה מאוד) והבן הגרוש של ה’שמולוביצ’ים’ פנו למזכיר הקיבוץ. הם מתכוונים לחזור מלוס-אנג’לס ומבקשים להינשא בקיבוץ. “פצצה” כזו לא יכלה לעבור ללא התוספות הפיקנטיות של ה’שולחן’, ושם נודע שרונית בחודש חמישי ואהבה גדולה שוררת בין בני הזוג. ה”סנסציה” האמיתית הייתה שזוגות ההורים וילדיהם נפגשו ללא מתווכים בתל-אביב, שם סיכמו את הסידורים לחתונה הקרבה.
ובעוד הקיבוץ גועש ורועש, מרכל ומתרגש, “נפלה” עלינו עוד בשורה עצובה מעט אך גם משמחת: המשפחה ה”ארגנטינית” שלנו חוזרת לאורוגאווי ואילו הדירה שלהם מלמטה הובטחה ל’שמולוביצ’ים’.
וכך, בראשית חודש אב, בערב בדרכנו לחדר האוכל ,בקעה מחדר המוסיקה שירה נהדרת של המקהלה שהתכוננה לטקס החתונה המתרגשת ובאה:
“אדמה אדמתי
רחומה עד מותי
רוח רב חרבונייך הרתיח
ארשתיך לי בדם…”
שיר שנתקע במוחי כל אותו חודש ולא עזב אותי אפילו לרגע. וכך שכבתי לי בלילה של ט”ו באב, לאחר החתונה הכי מפורסמת במזרח התיכון, ספק מנמנם ספק חולם, מזמזם לי: “אדמה אדמתי”. ושפרה רעייתי, שתבדל לחיים, לוחשת לי: “אולי תישן כבר?! אתה מעיר את השכנים!”
“שפרה יפתי”, אני נאנח, מה יש לפלסטינים האלה, עם הדם והאדמה והאירוסים לנצח… והכל ככה חרב חרב”. “תפסיק”, היא מוסיפה. “אתה חולם. זה בכלל שיר של אלכסנדר פן, לא קשור לפלסטינים. לך, לך לישון”.
ואני בשלי: “בלדי, בלדי… אדמה… אדמתי… שלי. שלי ורק שלי”.
הערה: הסיפור דמיוני לחלוטין, ללא קשר ללא שום אדם או משפחה.
