booked.net

בר מצווה

טקס בר המצווה

נחום הורביץ מספר לאריה בן-גוריון מבית השיטה את הסיבה להנהגת הטקס:

אנו חיפשנו ביטוי לאומי – סוציאלי, כהשלמה למה שקיבלו הילדים בבית הספר ובמשק. כך הגענו למחשבה שיש להשלים את חג בר המצווה בביטוי ביטחוני. זאת אומרת – תורה, עבודה, בטחון וקו חברתי סוציאלי. את התוספת הזאת חילקנו לשלושה.

בטקס מביאים את הילדים בלילה מהשדה בסך, כאשר דגל “השומר” מובל בראש למקום הטקס. במקום חיכה להם כל הקהל בישוב כולל ילדים מגיל 12. הושמעו דברי ברכה והסבר עם חבר “השומר” אשר השמיע להם על העם היהודי, בניין הארץ ברוח תנועת העבודה ו”השומר”. כמו כן הוסבר להם מדוע מצרפים אותם בגיל רך למחשבה לידיעת תורת הנשק – לפתח צעיר המסוגל לעבוד ולהגן על ישובו, פרי עמלו וצרכי הביטחון לבנית העם בארץ ישראל.

מעשנו זה הביא, שבאחד הטקסים השתתף ראש ההגנה מאיר רוטנברג ותרם במקרה זה את הרובים לילדים.

כל ילד ידע את מספר הנשק שלו והתאמן בו עד גיל מבוגר ומגיל בר המצווה הם עמדו על המשמר.

מניה שוחט ערכה חגיגת בר מצווה לבנה גדע. לכבוד המאורע בא גם ישראל שוחט מתל אביב. מניה נשאה דברים חמים, פשוטים ומלאי תוכן והגישה לגדע תפילין ואקדח.

יגאל קרול – לבר המצווה נתנו סייחה שטיפלנו בה, ניקינו אותה, סרקנו את שערה ורחצנו אותה.

אחיעם קרול – לבר המצווה שלנו נתנו נשק ושלחו אותנו לשמור בכרם. לי לא נתנו אקדח אלא פח! לילה אחד בשמרי עם הפח, בשתיים אחר חצות, נשמע רשרוש על יד הסלע. לא זזתי, הייתי דרוך כולי. לפנות בוקר החלטתי להיות אמיץ ולראות מי זה. זה היה שועל. הפחד האמיתי היה כשנתנו לי את האקדח. פחדתי פן ארדם ויקחו ממני אותו בזמן השמירה.

בשנת 1959 הועלה לדיון בהנהלת בית הספר – כיצד נחגוג את חגיגות בר המצווה? וזאת לאחר שהושמעה ביקורת על צורת החגיגה הנהוגה.

השיחה הייתה ערה והשתתפו מספר חברים. הוחלט להעביר את החגיגה המשותפת מחג הביכורים לל”ג בעומר ולהמשיך בטקס המסורתי המקובל. מאפשרים לכל משפחה לחוג את המאורע ביום ההולדת של בן/בת המצווה.

 

 

אליעזר קרול בחגיגות בר המצווה –יצחק שלו

מבין כל תופעות החיים במשק ובחברה שדמותו של אליעזר הייתה משובצת בתוכן, בולטת במיוחד חגיגת בר המצווה לילדנו מדי שנה בשנה.

בחגיגה זו, במיוחד בחלקה הראשון, הייתה דמותו קשורה ושזורה כל כך, עד שאין אפשרות לדלות מנבכי העבר הקרוב תיאור חג בלעדיו.

טקס הכנסת הילדים בברית ההגנה מהוה את החלק הארי של חגיגות בר המצווה. אם הילדים בחג זה בבחינת “כינור ראשון”, הרי אליעזר הוא המנצח או מעין הרב המסדר את הקידושין או השושבין ואולי גלומים בו שלושת התפקידים גם יחד.

הטקס הפשוט הזה ללא סממנים אפקטים מיוחדים, מרעיד אף את הנימים הדקים ביותר שבלב ואף אם הוא חוזר ונשנה בצורתו הרגילה בכל שנה, לא נגרעה מחידושו מאומה…. ומי הוא המייצג המתאים של הדור הזה? הווי אומר אליעזר קרול.

שלושת אלה – בני מצווה חדשים, הרובה ואליעזר הינם למעשה מקשה אחת. דבר זה מובן לילדים העומדים נרגשים ודרוכים, להורים ולכל קהל החברים הניצב ממול. דבריו נאמרים בנחת ובמלא הרצינות ובלי נימה של התלוצצות כדרכו בשיחה עם הבריות, זהו רגע רציני החייב להישאר חרות בלב. לא כל אחד זוכה למסור מעשי אבות לבנים ובני בנים.

זיכרונות מאז בר המצווה. – עמוס רחמן

טכס בר המצווה של הכיתה שלנו נערך בסודיות גמורה – התקופה בה שלטו הבריטים בארץ וכל עניין “הגנה” היה בלתי חוקי.

ישנו אז בלינה המשותפת ב”חדרי שינה”.  העירו אותנו בשקט, אמרו לנו להתלבש והובילו אותנו למגרש כדור הרגל. לא ידענו למה ומדוע לוקחים אותנו. שם העמידו אותנו בשורה מול שולחן שהיה מואר באור לפידים ומאחוריו דגל “השומר”, לידו היו מסודרים רובים. מסביב בחושך עמדו מספר חברים. אליעזר קרול (מאנשי השומר) אמר שמעתה אנחנו חברים בגדנ”ע – גדודי הנוער של ההגנה.  כל אחד קיבל רובה ביד – עד אז ראינו רובים רק אצל הנוטרים והחיילים הבריטים.

השביעו אותנו שזה צריך להישמר בסוד כמוס ואסור לנו לדבר על זה עם אף אחד. אפילו לא בינינו, גם לילדים שלא היו בטכס אסור לדעת כלום על זה.

 הילדים שעברו טכס זה, החלו בפעולות ואימונים שונים. – המדריכה הקבועה שלנו הייתה מאיה ציפורי, אלקה פרובוט – שהיה מהמנהיגים המבוגרים במשק, העביר לנו שיעורי מחנאות וצופיות, מדריך מראש פינה, לימד אותנו תקשורת במורס על ידי איתות בדגלים ובסימני אורות.

אותי ובן זוגי, חנן אסטרחן, היו לפעמים מעירים בלילה ולוקחים אותנו לבית העולים שהיגעו מסוריה ולבנון, שם היו מספר רובים או תת מקלעים, ואנחנו היינו מנקים ומשמנים אותם. (עד היום אינני יודע אם עוד נערים היו עושים זאת, משום שלא מדברים על זה. ) החברים שהיו מטפלים בזה היו בומבה ואושר גליק – לילה אחד נשאלתי אם אני יודע איך לנתק את השילוב של גלגל ההנעה של הרצועה בטרקטור שנקרא “החמור”, עניתי שכן ואז הם השביעו אותנו שמה שאנחנו רואים לא מדברים על זה אף מילה.  קשרו לנו את העיניים כדי שלא נדע לאן אנחנו הולכים, והובילו אותנו לחצר הגדולה. (אנחנו כמובן ידענו) שם עמד הטרקטור מחובר על ידי רצועה למגרסה של התבואה במחסן הכללי. ביקשו ממני לנתק את השילוב של גלגל הרצועה כדי שאפשר יהיה לסובב ולהסיר את הרצועה. עשיתי זאת מיד. ואז הסתודדו בניהם ושוב אמרו לנו מה שאתם רואים כעת – לא ראיתם ולא מדברים על זה בשום אופן.  פתאום ראינו שהמגרסה זזה ממקומה ומתחתה נפער בור חשוך, אחד החברים נכנס לתוך הבור וכעבור זמן מה נדלק אור, ואז נאמר לנו: במקום שניקח כל פעם כמה רובים לניקוי, אתם תנקו אותם כאן. ירדנו בסולם לתוך הבור ורק כאשר הגעתי למטה והסתובבתי, ראיתי את תכולת הסליק, עד היום זכורה לי התדהמה מכמות הנשק שראיתי שם. מאז היינו מנקים שם את הנשק וכמובן שלא דיברנו על זה עם אף אחד.

סיפור בר המצווה של קבוצת “ארז” –

כפר גלעדי 1961

כתבה : תורה שרייבר

השתייכתי לקבוצת “ארז”, ילידי שנת 1948 בכפר גלעדי, שנת קום המדינה. גדלנו וצמחנו עם המדינה. סימלנו עבור הורינו והחברים את תום מלחמת העצמאות והקמתה של מדינת ישראל.

שנת בר המצווה שלנו ושל המדינה הייתה שנה רבת משמעות עבור כולנו.

כמיטב המסורת של כפר גלעדי היינו אמורים לצלוח 13 משימות שיכינו אותנו למעבר בין ילדות לבגרות המשימות היו, את אלו אני זוכרת:

  • לרתום סוס.
  • ללמוד לקצור בחרמש.
  • להכין עבודה עיונית.
  • להכיר את צמחיית החורש בסביבת המשק.
  • להכין מתנה להורים.
  • לעבד שטח ולטפח אותו.
  • לנסוע באוטובוס לקיבוץ אחר למשך יומיים.
  • לשמור בלילה.
  • להפעיל נשק – לדעת לפרק, להרכיב, לנקות אותו. לירות במטווח.
  • להסתדר בשטח כחלוץ בודד.

בסוף השנה הכנו הצגה עם ההורים שנושאה היה: “עליה בלתי לגלית לארץ ישראל”. כפר גלעדי הייתה שער פתוח ומחבק לעליה יבשתית חשאית בשנים של טרום המדינה. עשרות אלפי עולים עברו דרכה. כל משימה, הייתה חוויה בפני עצמה, אך המשימה הזכורה לי ביותר, כאלו לא חלפו 62 שנים הייתה משימת “האומץ”: ערב אחד כינסו אותנו ל”פעולה” – כך נקראו לפגישות הקבועות עם המדריכים שלנו. התבקשנו להגיע עם חולצת תנועה כחולה. בבית הילדים המתינו לנו המטפלת (סוניה נגלי), המחנך (אברהם איתי) והמדריך (רן צור). הם הסבירו לנו באריכות, כי בגין איחורים חוזרים ונשנים אין להם ברירה אלא לחלק לנו שעונים וזאת על מנת שתירוץ האיחורים לא יחזור על עצמו. בהתרגשות עצומה קיבלנו כל אחד בתורו את שעונו. (משאת נפשנו שנים רבות. למי היה אז שעון?) שעון כסוף עם שרשרת חוליות, ממש כמו לחברים. בעוד אנו נלהבים ומתאמנים בענידת השעון והתאמתו ליד, נתבקשנו להתקבץ ולהקשיב. פתח אברהם איתי המחנך ואמר: “אנו יוצאים הלילה לפעולת אומץ ואחריות, הקבוצה תחולק לחוליות בנות 2-3 ילדים, ועל פי הנחיות שיינתנו בפתקאות אישיות, כל חוליה תצא לדרך בהפרש של 5 דקות (טוב שיש שעון!) מהחוליה שקדמה לה. “חוליה, חוליה, יצאנו לדרך. אני הייתי עם מרים לב ופלטיאל יניב. יצאנו מבית הילדים לכיוון המטעים. לא ראינו מלפנינו אף אחד, היה לילה חשוך נטול ירח. בעקבות הפתקים שקבלנו ומצאנו בדרך, צעדנו בשקט מוחלט דרך המטעים והפרדס עד פשפש בגדר שהוליך אל העלייה ל”סלע הגדול”, צוק ענק המתנשא מעל הקיבוץ, על רכס הרי נפתלי, בחצי הדרך בין כפר גלעדי למשגב עם. העלייה הייתה קשה, עזרנו זה לזה, החושך היה כבד והפחד נשמר בלב, לא העזנו לבטא אותו, הרי זו פעולת “אומץ”… כשהגענו בסמיכות לסלע הגדול עצמו, התרומם לפנינו במפתיע המדריך רן צור, שיבח אותנו על שעמדנו במשימה והזמין אותנו להיכנס למערה. בתוך המערה התרגשנו לגלות בני קבוצה שהגיעו לפנינו. לאחר שהתכנסו כולם, פתחנו בהליכה לילית על ההר לעבר ה”עמק הנעלם”. הצטווינו לפסוע בשקט מוחלט, כי לדברי רן המדריך יש אנשים שעוקבים אחרינו ואסור לנו להתגלות. הפחד הרב ממילא, הלך וגבר. לפתע, אלומת אור של פרוז’קטור האירה לעברנו, כמגששת אחרינו. התכופפנו מיד ונצמדנו לאדמה. זה אכן הוכיח את דברי רן, שמחפשים אותנו, והוסיף מתח. עם הסתלקותה של אלומת האור פסענו במשנה זהירות עוד שעה ארוכה. כשהגענו לכביש העולה למנרה חצינו אותו אחד אחד, בריצה שקטה ופנינו לעבר ואדי תל חי. בתום צעידה לא ארוכה התחלנו לטפס על הגבעה של כפר גלעדי ובליבנו הרגשת הקלה מסוימת שבקרוב נגיע לבית-הילדים שלנו, ולמיטה החמה. לפתע שוב אלומת אור חזקה, הפעם ישירות עלינו, נשכבנו בבהלה על אבנים וקוצים חששנו שהתגלינו, מה יהיה עתה? פתאום נשמעה קריאה רמה ומקפיאת דם: “קבוצת ארז עמוד!!!” נעמדנו על מקומנו ברעד וחשש גדול, וממקום מסתור הגיחו חמש דמויות נושאות דגלים, (אחר כך הסתבר שהיו אלו אחינו הבוגרים), עם דגל ישראל, דגל השומר, דגל ההסתדרות, דגל הקיבוץ ודגל חברת הילדים. הם ציוו עלינו לצעוד בעקבותיהם.

צעדנו בטור ארוך ונפעם אחרי נושאי הדגלים לעבר חצר תל חי ההיסטורית, שם חיכו לנו כל ההורים. אט אט התחלנו להבין, שאנו נמצאים בעיצומו של טקס בר מצווה החשאי שמתקיים מדי שנה על-פי מסורת אנשי השומר וכפר גלעדי.

במעמד זה לאור לפידים, התקיים אירוע רב רושם ובלתי נשכח, בו העניק לנו אחיעם קרול נשק, ואברהם איתי המחנך שלנו נתן לנו ספר תורה. (הנשק – שבו כבר למדנו לירות, נשמר עבורנו במחסן המשק של הקיבוץ). לסיום הטקס ירו ההורים 3 מטחי כבוד, שהרטיטו את הלבבות והזהירו בשמים השחורים.

לאחר הטקס המרגש בחצר תל-חי, ישבנו מסביב למדורה, אכלנו, שרנו ושמענו סיפורים מפי ההורים על התקופה של טרום המדינה והמאבק להקמתה וביניהם גם על אירועי תל חי, על טרומפלדור וחבריו.

בשעה מאוחרת חזרו ההורים לחדריהם, אך הלילה שלנו עוד לא תם. הגיעה המשאית של המשק ונסענו עם אורי הורביץ לנבי יושע, היא מצודת הכ”ח. שם חיכה לנו אמנון אסף ממעין ברוך שהיה בהכשרת הפלמ”ח שעלתה לכבוש את נבי יושע במלחמת העצמאות. אסף ואורי סיפרו לנו על קרב הגבורה המפורסם והעצוב, בו נפלו כ”ח בחורים, אשר רבים מהם יצאו באותו יום מכפר גלעדי.

את הזריחה ראינו מן ההר, ועם אור ראשון חזרנו הביתה נרגשים מעוצמת החוויות וההפתעה שעברה עלינו החל מהענקת השעון, המשך בפעולת “אומץ” ובטקס בהענקת הנשק וספר התורה האישי, וכלה בטיול לנבי יושע.

התחבר אל האתר
דילוג לתוכן