מזיכרונותיו של עמוס רחמן   דיב בכפר אבל, היה אפנדי בשם אבו שייך, בין שאר עיסוקיו הוא היה קבלן של P.W.D.  מחלקת עבודות ציבוריות של הממשלה הבריטית. בין השאר היה צריך לטפל בשולי הכבישים, – ניקוש עשבים, סיוד אבני השוליים שהיו כל מאה מטר וצביעת אבני הקילומטר. לצורך זה החזיק פועלים אשר לכל אחד היה קטע באחריותו. על הקטע מחלסה עד מטולה, היה אחראי “דיב”. הוא היה עובר עם מריצה, מעדר ופח סיד ליד גן הירק שלנו, לפעמים היה מצטרף לעובדים (בעיקר העובדות ) לארוחה, וגם עוזר בהוצאת יבול ובהולכת הפרדות בעיבודים בשדה. בתמורה היה מקבל מעט ירקות הביתה. הוא הכיר את העובדים בשמותיהם וגם את שמות הפרידות. ביום שכל ערביי עמק החולה נדדו צפונה ללבנון, עזבו גם ערביי אבל. והנה ליד השער של כפר גלעדי הופיע ערבי עם ילד על הידיים ביקש שיקראו לאחיעם. הוא אמר: “אני נשאר פה”. מיד התכנסו כל אנשי הביטחון והחליטו שיאפשרו לו לגור במרפאה המקום שהרופא היה מטפל בערבים, והייתה מחוץ לשער המשק. את בנו הכניסו לבית הספר (כיתה א’ או ב’ ) שמו היה פריד, המורה סירבה שיהיה ילד עם שם ערבי, על כן לקחו את הילד לרבי ממטולה כדי שייתן לו שם עברי. הרבי שאל מה שמו וכשאמרו לו פריד, הוא החליט: פרויד זה ביידיש שמחה, מאז שמו היה שמחה. כאשר התחילו להקים את המעברה בחלסה ( קריית שמונה) דיב קיבל שם בית ערבי. הוא המשיך לעבוד כשומר בבריכות הדגים בג’חולה עוד שנים רבות.