העלייה מגרמניה – יוסף שטיין

גורמים מספר השפיעו על הנוער היהודי בתקופת נעורינו ועיצבו את דמותו:

ראשון להם – הסביבה. שלוש תמורות עברו על גרמניה באותה תקופה ושלושתן השפיעו עלינו השפעה רבה. לאחר מלחמת העולם הראשונה ראינו את המהפכה בגרמניה ועליית הסוציאל-דמוקרטים לשלטון. אחר כך באה תקופת פריחה כלכלית והתעשרות רוב רובה של יהדות גרמניה. ולבסוף – משבר כלכלי, מחוסרי עבודה, נטיעת האידיאליזם הסוציאליסטים, מעבר למחנה הפשיסטי ובעקבותיו העלאת היטלר לשלטון.

הגורם השני הבית והתנועה. לפני יהדות גרמניה היו אז כל הדלתות פתוחות. לא היה כל הבדל בין יהודי לגוי. הנוער היהודי ביקר בגימנסיות, המשיך באוניברסיטאות ותפש עמדות חשובות בחיי הכלכלה והתרבות. התנועה הציונית הייתה תנועה קטנה וגם ארגוני הנוער הציוניים – קטנים. אמנם התפתחו וגדלו באופן תמידי וכך יכלו ביום הגורלי – יום עלית היטלר לשלטון – לכוון ולהשפיע על רוב רובו של הנוער היהודי בגרמניה, לארגן אותם בהחלוץ ולשלוח אותם להכשרה לפני עליתם ארצה.

רוב חברי הקבוצה היו חברי תנועת הבונים והם ראו באנשי גבעת ברנר ובית השיטה את האחים הבוגרים ורצו ללכת בעקבותיהם.

לכפר גלעדי הגענו בין השנים 1935-6, קבוצת נוער תמים, מלאת אידיאלים ורצון כביר להגשמה. היום – כבר הדור השני לאותה קבוצה – חברים במשק.

נדמה לי שהתמזגנו  מהר מאד בחיי החברה והמשק בכפר גלעדי וקשה לתאר היום את המשק בלי העלייה מגרמניה. כמו כן קשה היום להבין שבזמן הדיון על קבלת הקבוצה, החליטו בכפר גלעדי בשלילה ורק אחרי ערעור הוחלט בחיוב וגם זה רק בגלל נימוקים כלכליים – תקציב התיישבותי שהתקבל עבור הקבוצה העולה.

קבוצתנו הביאה איתה גידול והתפתחות המשק ואולי גם את ההכרה בצורך של קבוץ גלויות וקבלת עולים מכל התפוצות. אינני רוצה לגמור את רשימתי מבלי להעלות את זכרו של חברנו היקר יוחנן וייל אשר נתן את חייו להגשמה ולהגנה.

איחוד השבטים – בנימין פרדו

השנה היא 1936. במערבה של ברלין הבירה, בדירה מרווחת ומרוהטת בטוב טעם, נתכנסו כעשרה צעירים יהודים לדון בעניין מכובד – מכתב שהתקבל מארץ ישראל. החברים היו שייכים לקיבוץ עלייה בן עשרים חברים לערך, שהכשיר את עצמו בצ’כיה, במקומות הכשרה שונים והקיף חלוצים מכל רחבי הרייך הגרמני.

ובמכתב – רשמים ראשונים מן הארץ ובעיקר מהקיבוץ. בעלת המכתב היא חברה שעלתה ארצה ראשונה ומבשרת למכותבים שלא נשלחה לאותו קיבוץ אליו חשבו להצטרף – גבעת חיים אלא – לכפר גלעדי. ולפי דבריה, בדעת לשכת העלייה של הקיבוץ המאוחד לשלוח את כל קבוץ העלייה לאותו מקום.

כפר גלעדי? תמיהה בפי המתכנסים, איפה זה בכלל?

ומסביר המומחה לידיעת הארץ שכפר גלעדי סמוך לתל חי הנודעת לתהילה. ואגב כך הוא מוסר את רשמיו מהמקום אותם התרשם בטיולו בארץ בעת עלייתו לתל חי בי”א באדר.

וכך סיפר: היה זה ליל גשם שוטף, כשהלך מתל חי לכפר גלעדי משפתח את דלת חדר האוכל, נרתע אחורה במבוכה, כי נראה היה לו שנפל לתוך מערת שודדים. אך התאושש ונכנס. ובפנים, דמויות מעורפלות של אנשים בתוך אדי עשן, עטופים במעילים שהרטיבות נודפת מהם. פנים כמעט שאי אפשר להכירם בתוך האפלולית שמנורת לוקס מאירה. כעצים בערפל נראים הדמויות וחדר האוכל כיער עד.

אך במכתב אין זכר לשודדים וליערות. כי אם מתפעלת החברה מן היחס הלבבי בו קיבלוה. מהנכונות לעזור בצעדיה הראשונים בעבודה. ובלב הצעירים התעוררה התקווה, שם, בגליל, בעקבות הלוחם הגידם, נמצא מולדת חדשה.

וכך אירע שהקבוצה הראשונה של עולי אשכנז באו לכפר גלעדי. אליהם נוסף באותו הזמן קיבוץ עלייה שני שתהווה בבית החלוץ של העיר ברסלוי. אחריהם, במשך השנים, הצטרפו למשק עוד שני קיבוציי עלייה מתוך עולי “פטריה” והרבה עולים בודדים, שקסם להם המקום וששמעו על הקליטה הטובה של הקבוצה הראשונה.

ואנשי המשק הוותיקים גם הם היו מרוצים. תחילה, כשהוצע להם לקבל עלייה מגרמניה, לא התלהבו מהצעה זו. קדם ניסיון שלא הצליח ובכלל, לא האמינו שימצאו שפה משותפת עם “האשכנזים”. אך מה לעשות, המשק זועק לידיים עובדות ועלייה אחרת אין. ושומה עלינו להיות קבוץ גלויות. העזו והצליחו.

ועוד על העלייה מגרמניה – מתתיהו לנדאו

לכפר גלעדי הגיעו שתי קבוצות, אחת קטנה בת שבעה עולים שהגענו מבית החלוץ בברסלאו ואני ביניהם וקבוצה גדולה שהייתה בהכשרה בצ’כיה, עודני רואה את כל המאורעות כאילו קרו אתמול, פרידה אחרונה מההורים ואח בוגר בתחנת הרכבת בברלין. הנסיעה ברכבת, ההפלגה באנייה איטלקית עם מאות עולים מגרמניה. הציפייה לחוף מבטחים וכעבור חמישה ימים – הכרמל והעיר חיפה. הועברנו למחנה העולים בבת גלים ומשם לאחוזה שעל הכרמל. נפגשו עם נציג כפר גלעדי – יעקב אשכולי.

נכנסנו לכפר גלעדי בדרך עפר. כביש למשק טרם נסלל וכבר יורד החושך. לא היה חשמל, עצרנו בחצר, לפני חדר האוכל הישן. בפנים דלק הלוקס. פגשתי את חבריי וסודרתי עם עוד שלושה חברים בחדר הדרומי של אותו בנין. יחד אתנו התגוררו שם גם כמה עכברושים. אחרי יום מנוחה וסידורים, עבדתי את יומי הראשון בגן הירק. עם הפסקות קצרות המשכתי שם 15 שנה. שבוע אחרינו באה הקבוצה הגדולה והתחילו ללמדנו עברית. זכורה לי לטובה פנינה טסלר שהייתה מורה למופת. אחרי חצי שנה התקבלנו כחברים. לחדר בצריף זכינו כעשר שנים לאחר מכן. בימות החורף התגוררנו במבנים שונים בטרם נסתיימה בנייתם. ובקיץ – מתחת לעצי אגוז. עבדנו בלי שעונים, רק השמש שמשה לנו כשעון – מזריחה ועד שקיעה. לפעמים גם המשכנו לאור הירח להעמיס את התוצרת על משאית כשהחברות עוד מסיימות לארוז את אחרוני הארגזים בחשיכה.