זה קרה בשנות העשרים המוקדמות, כשהזיכרון אט אט חזר אלי. ההתעוררות וההתחברות והחזרה האיטית הביתה. אולי היו אלה רגשי אשמה על ה”שיכחה” ואולי חלילה “בגידה” בעברי וגעגועים עזים להורי, שמהם “נפרדתי” לפני שנים. אט אט ובתבונה, פילסתי את דרכי מחדש.

הצרפתית חזרה אלי “פתאום” ואפילו הספניולית נשמעה לי לגיטימית. המאכלים שכה אהבתי ערבו שוב לחיכי. אפילו הקשבתי בסבלנות רבה לסיפורי אבא שהזכירו לי ערבים בהם שכבנו באוהל ללא ארוחת ערב, נרדמים לסיפוריו.

החזרה הביתה והקבלה של עצמי, הכוללת הכל, גם את עברי, השרתה בי הרגשה נוחה ונעימה. התחברתי נכון יותר לחיים, כמו שנאמר “בלב נבון תנוח חוכמה”.

התמונות שבלבלו אותי שנים רבות– הסתדרו אט אט ב”אלבום החיים”. הסיפור כולו הלך והתבהר. הבנתי שהוריי היו גדולים מהחיים. אומץ ליבם, אהבתם הגדולה אלינו ותבונתם הרבה – אפשרו לנו חיים.

ומאז, זהו המקום שאני נושא עמי בשכבי ובקומי, בהולכי בדרך, ביום חול וביום חג. חומר הבעירה המאיר את דרכי עד עצם היום הזה.