הנטיעה הראשונה במשק מאת זלמן אלון
משהחלטנו להיאחז בגבעה זו ולהקים עליה את צריפנו הדל, נזעקו איכרי מטולה וטענו שהשטח שייך למושבה והם מתנגדים שנקים מבנים. פנינו לקלווריסקי והוא פסק, שבכל זאת יוקצב לנו שטח בו נוכל לעשות כרצוננו. שלח מודד שסימן לנו שטח מאורך במרום הגבעה. הסימון היה כמובן ביתדות שלא קשה יהיה להעבירם וכדי שלא נגיע שוב לידי וויכוחים עם אנשי מטולה, הוסכם שניטע עצים.
השגנו כמה שתילי ברושים ונטענו אותם במקום היתדות.
משתילים אלו נשאר עץ בודד במדרון מתחת לשיכון ב’.
חגיגת ט”ו בשבט בשנת 1941 מאת אילה שוסטק בת 9 קבוצה ב’
ההכנות לחג התחילו כמה ימים קודם. קבעו את סדר הנטיעה ואת מקומה. ימים לפני החג התאספו החברים ועובדי החינוך ולמדו את שירי החג. ילדי בית הספר התחלקו לקבוצות והלכו להביא כל מיני עצים – עצי פרי ועצי חורש. סידרנו את העצים והפרחים בבקבוקים ועל יד כל צמח, שמנו פתק עם שמו. קבוצה א’ סידרה מפת ייעור של קק”ל ומעל למפה כתובת “גאולה תתנו לארץ”. על הקיר תלינו ציורים עם כתובות שונות, פסוקים מהתנ”ך ומהאגדה, למשל – “נטעו גנות ואכלו פריים”. חברים רבים באו לראות את התערוכה. גם ילדי הגן סידרו תערוכת ט”ו בשבט.
ב-16:30 הלכו כל הילדים למקום הנטיעה שם חיכו לנו כבר החברים, שעמדו על יד הגומות. זה היה על יד בית הארחה שנבנה. נטענו שדרת אורנים. אליעזר קרול פתח את החגיגה, הוא דיבר על חשיבות נטיעת עצים בארץ. ילדי גן ב’ קראו שיר ואחריהם כל אחת מקבוצות בית הספר הקריאה קטע המוקדש לחג.
לאחר שסיימו לקרוא, הסתדרנו בזוגות, יואב תקע בחצוצרה וכולם הרימו את השתילים ואמרו את הפסוק “כי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ”. כשנגמרה הנטיעה אכלו דברים טובים.
ט”ו בשבט בכפר גלעדי מאת אנה שוחט
שמש צוחקת מבין קרעי העננים, העוברים בערבוביה מעל פני ההרים המכחילים במרחק. מעל גבעות ירוקות ומישורים תחוחים ורעננים עוד שותה בצמא בן קרן אור רסיס גשם שנתלה בגביע אחד הפרחים. ושוב יורדות טיפות בהמולה פזיזה ונקווה לשלוליות בכבישים – יום משונה.
“האם נוכל לשתול היום?” נתלות עיניים בדאגה לשמים – עיניים תמימות, זכות של ילדים קטנים ועיניים קשות, למודות סבל ועבר השנים – עיניי מבוגרים.
“הנוכל לשתול היום?” אחר הצהרים יצאה השמש ויצאנו גם אנחנו, החברים הקטנים והגדולים, יד ביד בתהלוכה לשתול! הבוץ נדבק לנעליים והקטנים בוססים בו בהתאמצות ובעקשנות – קדימה! והשירה בפי כולם “כך הולכים השותלים…”
על הגבעה הבורות פתוחים, מחכים לשתיל זעיר שיישתל בהם. ובעיניי הילדים שמחת יצירה חדשה והבטחה לטיפול אם דואגת למען יגדל ויחיה את נוף המולדת.
נושאים בשניים את הארגז עם השתילים ומחלקים לכל בור שתיל. אחד מוותיקי המקום פותח ב”שהחיינו” ומתחילה השתילה. בזריזות נחפרות גומות באדמה התחוחה. מכניסים את השתיל, מהדקים מסביבו ובלב תפילה – עלה, גדל וצמח – מלא את יעודך! בצהלות צחוק ושירה מתמלאות שורה אחרי שורה.
“הי חבריא, אגוזים, תמרים וצימוקים” מכניסים את הפירות לפה. “לשתול, לשתול” ושוב ממהרים לשתול. ידיים רכות וקטנות חופרות בשקדנות ותוקעות את השתילים וידיים נוקשות וחזקות – כולם מכניסים את הפיריון, את הברכה לאדמה. “כך שותלים השותלים, רון בלב ושתיל ביד…”
השמש שקעה, האוויר נמלא דמדומים רכים ואנו חוזרים כולנו, גדולים עם קטנים עם הרגשה רוממה בלב.
