לקראת ראש השנה סיפור קצר

“בַּגַּן פָּרַח הַוֶּרֶד,
פָּרְחָה הַחַמָּנִית,
בָּאָה מִן המכוורת
דְּבוֹרָה זַמְזְמָנִית…”

לקראת ראש השנה סיפור קצר אודות המכוורת שהייתה בקיבוץ כפר גלעדי והוקמה ב- 1923:

“אם יש פינת חמד במשקנו, חבויה נחבאת אל הכלים, שאיש אינו מבקר בה ורבים ודאי גם אינם יודעים היכן מקומה ואיך מגיעים אליה. הרי זו פינת המכוורת. שמורת טבע בזעיר אנפין. צמחייה עשירה להפליא, שופעת עתה פריחה. שמקום זה שימש משתלה בשל המעיין הנובע שם, שמימיו נאגרו בבריכה קטנה… הילדים היו טובלים בה ביום והבוגרים בלילה. היה זה מפעלם של שני החקלאים בחסד, אלכסנדר זייד ופרנץ וונדרהורן. המקום שימש פינה רומנטית לאלה שהיו אז צעירים…” (מתוך “על הגבעה” 1974).

האחים טובה ומשה אליוביץ (אנשי “השומר”) היו מהדבוראים הראשונים במשק. דומה שמשה אריאל חזה את סופה של המכוורת וכך הוא סיפר בדאגה על עתידה:
“…מה יהיה הלאה? כיום אני בן 65. כמה אוכל עוד לעבוד רק עם מתנדבים מחליפים? ומה יהיה גורל הענף בעתיד?… העבודה רב גונית מאד. אודות השכלולים המכניים, אך גם לא קשה ביותר, אבל הצעירים אינם נמשכים לכך. אין כאן מכשירים אלקטרוניים, ואין מכוניות. בתופעות הטבע המופלאות ביותר המתגלות בחיי הדבורים, אין צעירי העידן המודרני מוצאים ענין…?”
ב- 1990 נשרפו הכוורות וגם עצי המשתלה הוותיקה ומאז סיפורי נוסטלגיה ואהבה רבים מסופרים אודותיה בערגה.

בצילום: הדבוראית טובה פורטוגלי לבית אליוביץ’, שנה לא ידועה
(התמונה עברה עיבוד צבע).

התחבר אל האתר
דילוג לתוכן