אנקדוטה קצרה מפי מניה שוחט

“…לפעמים ריקה אצלינו הצלחת,
אך הלב, הלב מלא את הטבחת
לה נגיש ברב אידיליה
זר ענק של פטרוזיליה,
וברגש לה נשיר כולנו יחד…”

אנקדוטה קצרה מפי מניה שוחט אודות ארוחת צהריים אחת:
“… היה זה בשנת 1923 . תקופה של רעב למחצה ומחסור בכל.
כבר שבועיים מחכים למשאית הישע עם פרודוקטים שהגזבר הבטיח לשלוח מחיפה ועדיין לא הגיעה. ובינתיים כילינו את כל אשר היה בבית והמחסן ריק מכל. לא קיטניות, לא אורז ואף לא טיפת שמן. על תה וסוכר אפילו לחלום כבר הפסקנו. ישנה עדיין מנת לחם לכל אחד ובצל. הרבה בצל, אשר הצליח מאד בשנה ההיא.
לא בשלנו באותו יום. מתקרבת שעת הצהריים. עוד מעט יבואו החברים מן השדה רעבים, רעבים עייפים ורטובים, כי גם גשם טפטף במשך כל אותו בוקר ומה נגיש להם? החברה האחראית במטבח פרצה בבכי וברחה מן המקום ואני נשארתי יושבת בחדר האוכל קודרת ומלאה צער. העמדתי על השולחנות לחם ובצל וזהו זה.
והנה נכנס לוקא- צעיר יפהפה, עליז ומלא חיים ויחד עם זה אמיץ לב ונאמן.
מה את מזופתת כל כך מניה? מה קרה? שואל לוקא.
ואני, מלאת מרירות שופכת את מר ליבי לפניו. אין מה להגיש לחברים לאכול. הגזבר לא שלח מאומה. המצב הולך ורע מיום ליום ואיך אפשר להמשיך ככה?
ואילו לוקא מסתכל בי, מחייך ובקול עליז אומר לי : “רק זה? גם כן טרגדיה! ואם לא אוכלים אפילו כמה ימים אז מה? מזה לא מתים ואף את הקיבה לא מקלקלים! וכי אין את יודעת כי אנו רק הזבל לדור הבא?” הסתכלתי בו בהקשבה דרוכה ופתאום הוקל לי! הלא לוקא צודק! אם אנחנו רק הזבל בשביל הדור הבא הרי שיש למדוד את הקשיים היום יומיים באמת מידה אחרת. ובעליזותו הדביק גם אותי.
אותה שעה החלו החברים להגיע מן השדה, עייפים ורטובים. עמדתי וקבלתי את פניהם בשמחה: – “חברה, לא בישלנו היום, כי הגזבר לא שלח פרודוקטים. יש רק לחם ובצל. אולם אל דאגה! לוקא אומר כי אנחנו רק הזבל בשביל הדור הבא!”
השתררה דממה קצרה. אך הנה נוטל חבר אחד בצל גדול מן השולחן יוצא אל אמצע חדר האכול ופותח במחול מבדח: לוקה יבנה הגליל! אל יבנה הגליל!. מצטרפים גם אחרים. כל אחד עם בצל בידו. משתלהב מחול סוער וחדר האוכל מתמלא שמחה אמתית ושירה אדירה: אל יבנה הגליל! לוקא יבנה הגליל!”
(מתוך “על הגבעה”-ניחוחי בראשית, 1976)

בצילום: חדר האוכל של קיבוץ כפר גלעדי בשנות ה-40. באדיבות בית הצילום של יגאל אשוח (הצילום עבר עיבוד צבע).

התחבר אל האתר
דילוג לתוכן