איך למדתי לשחות או למה אני לא אוהבת לשחות
כבר מילדותי לא אהבתי להשתכשך במים, לא בים ולא בבריכה ושתי סיבות לכך.
הסיבה הראשונה היא שלשחות למדתי באחת מבריכות האגירה של כפר גלעדי.
הבריכות עשויות כגליל ביטון שעומקו כחמישה או שישה מטר וכך גם רוחבו. בריכה אחת ממוקמת ממזרח לכפר גלעדי למרגלות הגבעה בדרך לכפר יובל. ואילו אחותה התאומה נמצאת מאחורי הפרדס בדרך לצבעונים וגם היא למרגלות הגבעה במרחק רב מהקיבוץ.
כילדה נראו לי הבריכות ע-נקיות!
בימי הקיץ החמים היינו הולכים לטבול באחת משתי הבריכות. שם גם נערכו שעורי השחייה שלנו.
ההליכה בשעות הבוקר לבריכה המרוחקת מהקיבוץ הייתה קלה ונעימה, עברנו ליד הלולים, חלפנו על פני הרפת ורצנו במורד הגבעה עד הבריכה.
שם, עלינו בסולם ברזל שמוצמד לדופן הבריכה. עד כאן טוב ונעים ומכאן מתחיל הקושי, ירדנו בזהירות אל המים העמוקים והקרים כקרח.
יענקל’ה המורה לשחייה עמד על דופן הבריכה והכריז על תחילת השיעור, תרגיל ראשון עלינו להחזיק במעקה הברזל שמוצמד לדופן הבריכה ולהכות עם הרגלים במים. המים שוצפים וגועשים ואנחנו שמחים וצוהלים.
תרגיל שני להמשיך ולהכות עם הרגלים במים אבל להיאחז במעקה עם יד אחת בלבד עדין הרגשתי בטוחה.
תרגיל שלישי לטבול את הראש במים העמוקים ובלי לאחוז במעקה פ-חד !
לשמחתי הסתיים שיעור השחייה.
ועכשיו הביתה.
שעת צהרים, השמש מכה על הראש, עולים ומשתרכים במעלה הגבעה, טיפות המים הפכו כבר לטיפות זיעה.
באותו יום שמחתי על חובת מנוחת הצהרים.
ואם אתם שואלים מהי הסיבה השנייה שבגללה אני לא אוהבת לטבול במים התשובה היא שכשהכריזו על מעומדות לבחירת בת הים הקטנה איחרתי לאודישן.
