איזנברג יעקב

תאריך לידה:

27/07/1912

מקום לידה:

פולין

שם האב:

שמואל

שם האם:

שרה

שם בן / בת הזוג:

זלטה

שמות הילדים:

יואב, פנחס

תאריך נפילה / פטירה:

24/06/1989

מקום נפילה:

יעקב נולד בעיירה היהודית ווישנוביץ שהשתייכה למחוז וולין בפולין, הוריו קיימו אורך חיים מסורתי  ודאגו שיעקב, אשר היה בן זקונים במשפחה בת חמישה בנים (ישראל, אליעזר, קלמן ומשה), יקבל את החינוך ברוח התורה. בביתו דיברו אידיש ופולנית. והיות ובעיר מולדתו הייתה ישיבה, למד הוא בה מספר שנים. מנהל הישיבה רבי איצקל, שהיה חותנו של רב העירייה, ואשר דגל בפילוסופיה של “היה יהודי בביתך ואדם בצאתך”, הפעיל את מלוא השפעתו על יעקב ועל הוריו בכדי שיעקב ייסע לישי ת מור ויגדל להיות רב בישראל.
עיירתו של יעקב הייתה יהודית טיפוסית, אשר יהודים מכל המעמדות שבה עמלו וטרחו, מי במסחר ומי במלאכות שונות וזאת בכדי להתפרנס ולעמוד במלחמת הקיום.

במלחמת העולם הראשונה (1917, כאשר יעקב היה בן 5) נכח בעיירתו הצבא הרוסי והיו הרבה מחנות שבויים של בני העמים השונים. קצת יותר מאוחר הייתה תקופת קרנסקי ופטרולה, יימח שמם, וכן המהפכה הרוסית, שלטון הקומוניסטים, מלחמת החירות של העם הפולני, בראשה עמד פילסודסקי. תקופה סוערת בעולם ועוד יותר סוערת לעם היהודי אשר נאבק על קיומו תוך כדי פוגרומים ושחיטות דמים. בתקופה סוערת זו הייתה הצהרת בלפור, שהייתה כזרקור ברחוב היהודי. הנוער היהודי התוסס, שגדל בעיירה והיה צמא לחיים יהודים לאומיים, התמכר לפעילות תנועתית ענפה. אז החלו להופיע ברחוב היהודי תנועות חלוציות מכל הגוונים, החל מתנועת “החלוץ”, “השומר הצעיר”, “גורדוניה” ו-“בית”ר”. יעקב, אשר הושפע רבות מתנועת “החלוץ”, החליט לזנוח את לימודי הישיבה (בגיל 16) והצטרף ברוב להט לתנועת החלוץ, אשר לה התמסר וממנה שאף הרבה תוכן וערכים. חלום חייו החל להיות העלייה לישראל. יעקב התבגר אל תוך התקופה הציוניות בפולין. כל מי שהגיע אז לארץ, הגיע על רקע רעיונות הציונות, לאחר ועידת באזל. באותם זמנים נשלחו מהא רץ שליחים לפולין בכדי לדרבן אנשים לעלות למדינת ישראל. יעקב ובת זוגתו ולימים אשתו זלטה נתקלו באותם שליחים של תנועת “החלוץ”. אותם שליחים השפיעו במהלך 1925-1930 על יעקב וזלטה עם הרעיון הציוני. יעקב וזלטה החליטו להצטרף לתנועת “החלוץ” והחלו בהכנות לקראת עלייה למדינת ישראל. חשיפתו של יעקב לשליחים הציונים היא שגרמה לו להוריד את הציציות ולהתמקד ברעיון הציוני.

בשנת 1935, אחרי כנס “החלוץ”, גויס יעקב תחת ניהולו של יצחק טבנקין. יעקב יצא להכשרה בעיר טרנופול שבגליציה, שם התחילה מלחמת כיבוש העבודה וכיבוש עצמי לחיי עבודה ולחיים חלוציים. עבודתו הראשונה הייתה חטיבת עצים. כך הפך לגורם עבודה חשוב ומוכר בעיר. הגם שבהתחלה התקיימו על מים ולחם, עם הזמן התקדמו והתחילו להתקיים בכבוד תוך התלהבות חלוצית, כאשר השאיפה הייתה העלייה ארצה למען חיי קיבוץ.

בשנת 1936 החלו המאורעות בישראל. כתוצאה מכך צומצמה העלייה ומכאן שתקופת ההכשרה, שהייתה מוגבלת עד אז לבין שישה עד שבעה חודשים, הפכה להכשרה קבועה, ללא ידיעה מתי חלום העלייה יתגשם. יעקב וחבריו החלו להסתגל למחשבה שתקופת ההכשרה תמשך זמן רב והיא אכן נמשכה בין 3-5 שנים. לאור זאת, הצטמצמה הנהירה של הנוער היהודי להכשרה ולכן חוסלו קיבוצי הכשרה קטנים. במקום זאת התרכזו החלוצים במספר קיבוצי הכשרה גדולים כגון קיבוץ גרוכוב שבוורשא וקיבוץ בורוכוב שבלוד’ז, אשר היו קיבוצים בולטים בתקופה זו בפולניה. מכאן שקיבוצו של יעקב בטרנופול חוסל ויעקב עבר לקיבוץ בורוכוב. בורוכוב היה בלוד’ז הגדולה אשר בלטו בה בתי החרושת הגדולים לטקסטיל (שהיו ברובם בבעלות יהודית). בעיר היה פרולטריון יהודי לא מבוטל, שהשתייך למפלגות פועלים שונות מה”בונד”, הקומוניסטים ועד למלגות של ארץ ישראל העובדת, ויעקב וחבריו כחלוצי הכשרת לוד’ז השתלבו בכל סוגי העבודה שבעיר לשביעות רצונם של כל הצדדים. חוסר העלייה באותם הזמנים לארץ ישראל המריץ את פעילי הארץ והתנוע ה לחפש פתרונות לבעיה בכל מיני דרכים, וכך הגיעו לארגון העלייה הבלתי לגאלית (חבריו הטובים של יעקב וזלטה בתקופת ההכשרה היו נחום ובלומה מירושלים וכן אושר וחייקה מקיבוץ רמת רחל).

בשנת 1938 עלתה ארצה חברתו לחיים של יעקב והיא זלטה, אותה הכיר בתקופת ההכשרה. זלתה עלתה לקיבוץ גבעת מיכאל שבנס- ציונה. ב-1939 הצטרף אליה יעקב בספינת “קולרדו”. יעקב נתפס על ידי הבריטים, שהורידו אותו והעבירו אותו למחנה הסגר שבעתלית. לאחר ההגעה לעתלית, החלו חקירות בכיוונים שונים והתחילו שמועות שעומדים לשלוח לקפריסין או חזרה לאירופה את המעפילים. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה שח רו הבריטים את יעקב. רגשות השמחה של יעקבו נמהלו בעצב, שכן מחד הגיע למחוז חפצו ומצטרף הוא לבוני תחיית ישראל ומאידך העצב על האחים וההורים שנשארו בגיהינום של צורר ישראל. וכך הגיע גם יעקב אל גבעת מיכאל שבנס ציונה.

השמחה עם תחילת העבודה בפרדסי נס-ציונה הייתה כה רבה, שהשכיחה את חבלי הקליטה ואת ההסתגלות לעבודה המפרכת בפתיחת גומחות עם טוריה. בלהט הקיבוצי יעקב וזלטה חיכו ליום בו ייהפכו לבוני משק קיבוצי עצמאי על אדמת המולדת (במזמן זה עבדו בשכירות עבור בעלי הפרדסים באזור, כאשר את פרנסתם תרמו לקומונה בה חיו) יום זה בא עם העלייה לאדמות דפנה שבגליל ה ליון שם הקימו יישוב של “חומה ומגדל” (בשנת 1939). אמנם עשו זאת כמחסורי ניסיון, אבל עשו זאת עם אמונה רבה ובעבודת נמלים החלו בבניין המשק. יעקב זכה לראות את המשק מוקם ושם נולדו לו שני בניו, יואב ופנחס אשר גדלו והתפתחו יחד עם המשק לתפארת.
בקיבוץ דפנה הקים יעקב כרם לענבים למאכל. את ההכשרה קיבל ממדריכים של משרד החקלאות. שותפיו היו יצחק ברמן ואברהם ברנזון (שלושתם תומכי בן גוריון).

יעקב וזלטה חיו תחילה בצריף רעוע, בו 4 חדרים ובכל חדר משפחה אחת. בחדר הייתה ספה, ארון עץ ושולחן עם כסא. מהצריף ניתן היה לצאת למרפסת ומול המרפסת היה דשא ומסביב הכל בוץ. לא היו כבישים או שבילים. במרכז דפנה היה מגדל שמירה ובתוכו היה מפעל לייצור מטאטאים אשר נמכרו לכל הישובים מסביב. פעם בחודש היה מגיע עיתון “השדה” אשר ממנו למדו איך לעשות חקלאות. מהצריף הנ”ל עברו זלטה ויעקב לצריף אחר, קרוב לנחל דן. אחרי שיעקב היה חוזר מהעבודה, היה הולך לנחל עם סבון בכדי להתרחץ. המקום האחרון בו גרו היה צריף שוודי (עם שירותיים משותפים) אשר נראה כארמון אל מול הצריפים הקודמים. גם בצריף זה גרו כמה משפחות. כמוכן,בין הזמנים היה סדרן (אחת העבודות המלחיצות), פעל בועדות, השתדל להשפיע בחיי החברה, היה איש מפא”י.

בשנת 1952 החלו ויכוחים מפלגתיים רבים ב משקי הקיבוץ המאוחד (לאיזה כיוון יש לפתח אוריינטציה, קרי לברית המועצות או לארה”ב), אשר פגעו קשה בחיים החברתיים וגרמו לכך שהחיים המשותפים ברוב משקי התנועה הפכו לבלתי אפשריים לפי האמונה והלכי הרוח של אז. את האוריינטציה לברית המועצות הובילו אנשי הקיבוץ, בעוד יעקב וזלטה היו אנשי מפא”י. וכך, מתוך האחדות, נעקרו כ-10 משפחות מתוך כ-100מאדמת דפנה אותה הכשירו באהבה ובמסירות חלוצית ללא גבול. בקבוצה זו החלו ויכוחים לאן לפנות כדי להכות שורשים מחדש ולהמשיך בחיי השיתוף. לאחר שעלתה ההצעה לעבור לכפר-גלעדי (שבו היו כבר כ-180 משפחות), נפלה ההכרעה והוחלט על המשך החיים בגליל העליון. למרות המשך החיים באותה המתכונת, לא קל היה להתנתק מחיי יצירה ראשונית, שבה השקיעו את מיטב אונם.

ביתם הראשון של זלתה ויעקב בכפר-גלעדי הייתה דירת חדר באזור של בית ציפורי, ליד המגרש כדורגל. לאזור קראו “המגרש”. הם גרו שם כ-5 שנים ואחרי כמה שנים בנו לדירות בבנין שירותים צמודים. בשנת 1956-1957, עברו זלתה ויעקב לבית בשיכון ג’.
בין 1942-1945 יעקב היה גפיר ושירת כנוטר במשטרה הבריטית במימי המנדט בנהרייה. זו הייתה יחידה של ישראליים ששמרה על מתקנים חיוניים.

בשנת 1952-1953 נטעו את כרם ד’ באדמת כ”ג (עמק החולה, ליד מעיין ג’אחולה) שצריך היה להחליף את כרמים הוותיקים (שנוהלו על ידי משה פרויס), שהיו לא רלבנטיים (כתוצאה מיבולים נמוכים) וכך נדלק בהם, הכורמים הותיקים (ששמותיהם היו כשמות אבותינו: אברהם ויצחק ולהבדיל – יעקב) הם חידשו כקדם ושוב הרגישו שהם מכים שורשים חדשים יחד עם הכרמים, אותם גידלו באהבה, במסירות ובכוונות טובות ללא גבול. זו הייתה עבורם תקופה שעזרה להם להגליד את פצעי העבר ולהתעורר מחדש לחיים של יצירה. הם טיפחו כרמים יפים שהניבו יבולים טובים. היו זנים בהם הגיע היבול לכמות של שלושה טון לדונם, וכל זה במינימום של השקעת ימי עבודה.

במשך שנים לא מעטות גם התמורה עבור טונה פרי הייתה סב רה וראו ברכה בעמלם. כל זאת נמשך עד שהתחיל המשבר הארצי בכרמים. במהלך משבר זה נסוגו בעיקר כרמים באזורים בהם הבשיל הפרי בחודשים אוגוסט-ספטמבר ואז הוא נפגש עם הפרי מהאזורים המוקדמים: עמק הירדן ואזורי ההר. כתוצאה משפע הפרי בתקופה הזו, ירדו המחירים והתמורה לא הצדיקה את המשך קיום הכרם וכך נעקרו באזורים שונים אלפי דונמים של כרמים וביניהם גם הכרם של יעקב. מאז, יעקב הצטרף לקבוצת הנושאים בפיתוח ענף התפוחים (ביחד עם יוסל’ה קפלן ומשה ברזילי), בו ראו את ההמשך הטבעי לעבודה הקודמת, ענף הנחשב בעבר וגם בהווה כאחד הענפים המרכזיים במשק. בינתיים עברו שנים של יצירה והתחילו להופיע סימנים ראשונים של עייפות וקשישות, אבל הם המשיכו בענף בתקווה שדור ההמשך ימשיך יעסוק בטיפוח וקידום של מה שהדור שלהם התחיל. הוותיקים בין עובדי הענף החלו לעזוב ועברו לענפים בהם יוכלו להמשיך ולתרום.

יעקב היה בין האחרונים שעזבו את ענף המטעים, בסיום עבודתו במטעים השתלב בעבודת המעבדה במחצבות שמהווה את אחד הענפים הבולטים בהכנסות המשק  וכך שוב החלו קשיי הקליטה וההסתגלות לעבודה בעלת אופי שונה ונוהגי המפעל שיעקב לא היה רגיל אליהם. רק בכוח הרצון וההכרה ש”זהו זה” ויש להשלים עם זה, השתלב יעקב בענף בו הוא עשה כמיטב יכולתו בבדיקת טיב החומרים בכ י למנוע סטייה מהתקן הרצוי באספלט ובחיזריה. יעקב היה מתעורר ב-04:00 בבוקר ומתייצב ב-06:00 בבוקר במחצבה בה היה עובד עד 14:00-15:00. בצהריים היו מסיעים את העובדים לחדר אוכל ויעקב היה יושב בשולחן קבוע עם יצחק אראזי. יעקב עבד במחצבה עד יומו האחרון. בכל ימיו במחצבה, התגעגע יעקב לתקופת בראשית, אשר היא תקופת החקלאות, בה חי ונשם את חצות הטבע והיצירה. עד יומו האחרון, לאשר ירדו גשמים בימי החורף וכשלא הייתה עבודה רבה במחצבות, נהג יעקב לרדת לכרם ולזמור כעשרה דונם אשר אשאיר את יבולם לצרכי הבית. נוהג זה הזכיר לו את שנות העבר אליהם כמהה, שנים מלוות בחדות היצירה.
התכונות שאפיינו את יעקב היו היושר והאחריות בהם האמין. כאב אפיין אותו אותה המסירות, הטפה לעבודה קשה, ניסיון לחנך לערכים, לחריצות ולמסירות. עשה זאת במילים וגם בדוגמא אישית.

יהי זכרו ברוך!

                                                                                                                  כתב: טל איזנברג

התחבר אל האתר
דילוג לתוכן