אפרתי יהודה

תאריך לידה:

15/07/1899

מקום לידה:

בלורוס

שם האב:

דויד אפרוס

שם האם:

אלקה נובוגרוצקי

שם בן / בת הזוג:

רוזה

שמות הילדים:

שרה ז"ל, צביה, תלמה, חנה

תאריך נפילה / פטירה:

17/09/1973

מקום נפילה:


סיפורו של סבא רבא שלי – יהודה אפרתי
אביה של סבתי מצד אבא, היה מגדולי לוחמי תל חי, אחד משנים עשר חברים חדורי תחושת שליחות שראו בשיקום תל חי צו לאומי והקימו בה גדוד עבודה וקומונה של פועלי ארץ ישראל.
הוא מביא את הוריו לחיות איתו בתל חי, מעשה נועז לאותם זמנים.
הבדידות והתנאים הקשים הם שהביאו לאיחוד תל חי וכפר גלעדי בהכרעת מועצת הגדוד העברי, החלטה שתמך בה, בלי לדעת שמעשה זה עלול להשאיר את תל חי עזובה ונטושה. כשמסתבר לו שתל חי תישאר עזובה, הוא נשאר לגור בה לבד עם הכלבה ברוניקה.
מדי בוקר, קיץ וחורף, היה עולה לכפר גלעדי לעבוד את האדמה, ובלילה חוזר לישון בתל חי, משימה שהייתה כמעט בלתי אפשרית כי לא היה אור שיסמן לאן הוא הולך ולאיפה הוא מגיע, לפעמיים היה טועה בדרך ומגיע לוואדי או לביצה. סבתי מוסיפה: “הוא היה עקשן ובעל כוח רצון. הוא היה איש משפחה שאהב מאוד את משפחתו, אבל לא היה מוכן גם למען משפחתו לוותר על העקרונות שלו”.
הוא האמין שתל חי היא סמל לאומי של תחילת ההגנה ולא סתם רכוש של כפר גלעדי ושהוא כחלוץ חייב לשמור על הגחלת עד שהעם יכיר בתל חי כערך חינוכי.
מתוך כתבה בעיתון “הארץ” על הנצחת תל-חי”: “את אתר ההנצחה בתל חי הקים נחום הורוביץ, חבר כפר גלעדי, ב-1953. עד לאותה שנה שימש האתר חצר חקלאית, בית חרושת לחמוצים ובסיס ללוחמי ההגנה, הפלמ”ח והנח”ל. אורי הורוביץ, בנו של נחום, ניהל את האתר בין 1987 ל-1995. לדבריו, לאחר שתל חי ננטש ב-1926, נותר חבר קיבוץ אחד, יהודה אפרתי, שלא היה מוכן להותיר את המקום בשיממונו. “אשתו נפטרה, ובכפר גלעדי היו לו ילדה וכלבה”, מספר הורוביץ. “בכל בוקר הוא היה קם, עולה לכפר גלעדי, עובד בפלחה, בערב משחק עם בתו בבית הילדים, ואז לוקח את הרובה ויורד לתל חי עם הכלבה. הוא גר שם לבדו עד 1932”. ב-1934 נחנך רשמית פסל הארי השואג של הפסל אברהם מלניקוב, והעניין בתל חי עלה שוב. ב-10 בינואר אותה שנה התפרסמה בעלון של כפר גלעדי ידיעה בנוסח: “חברת הנוער הגיעה לתל חי, יהודה אפרתי יכול לחזור לישון בבית”.
מתוך ספר שנכתב עליו: “את הסלע למצבת האריה השואג לחללי תל חי, הוא שהרים וגרר ממקומו בהר, דרך וואדי תל חי, אל בית הקברות. הוא שהעלה אותו על כנו ללא מנוף, בעזרת בולי אקליפטוס ויתדות, שיטה שלמד מאיכרים רוסים.”
בשנת 1934 מזכירות הקיבוץ המאוחד שולחת אותו לפולין לארגן את החלוץ באיזור בנדין והוא מקבל על עצמו את המשימה ומשקיע את כולו בפעולה ארגונית וחינוכית. “
אופיו הלוחם בעל החוש לכבוד לאומי מתבלט מיד וכששיכור פולני נטפל אל קבוצת חלוצים הוא היכה אותו תוך כדי שהוא צעק: “אינני יהודי פולני! אני יהודי מארץ ישראל!!” זו הייתה הפעם הראשונה שיהודי העז להשיב מלחמה בפולין והסיפור התגלגל בכל קיבוצי ארץ ישראל והוא זוכה לכינוי “השליח המרביץ”. חברו טוביה געש מספר עליו שהיה מסור לתפקיד השליחות אך אהבתו ודאגתו לבתו הקטנה (אחות של סבתא) ולהוריו אילצו אותו לחזור בטרם עת. מי שחי איתו באותה תקופה זוכר אותו כמחנך שהוא קודם כל דוגמא אישית.
כשהתחילו לשקם את תל חי כמרכז נוער עולה (בשילוב נוער ארץ- ישראלי) הוא שימש כמדריך וחצרן.
מתוך הביוגרפיה של ברכה אביגד, חניכה במרכז הנוער: “יהודה אפרתי מאנשי כפר-גלעדי, עלה לארץ בשנת 1918 עם קבוצת “משמר הוולגה”. לאחר נפילתו של טרומפלדור וחבריו הצטרף יהודה בשנת 1920 לקבוצת רועים שהתיישבו בתל-חי החדשה. לאחר שהקבוצה התפרקה יהודה הצטרף לכפר-גלעדי וביטא את נאמנותו לתל-חי בדאגה מתמדת לשמירה ולטיפוח המקום. יהודה מינה את עצמו לחצרן של המקום שבו ישבה הקבוצה שלנו.”
הפילוג בין מפ”ם (מפלגת פועלים מאוחדת) למפא”י (מפלגת פועלי ארץ ישראל) שבר את ליבו. הוא חיכה שהקיבוץ יאמר לחברים כיצד לנהוג. במרירות אמר: “ממתי הקיבוץ מזלזל כל כך בחברים?” הוא נאחז בעבודה ואמר: “המפלגה משקרת ומאכזבת, העץ שנטעתי אינו משקר והחיטה שזרעתי איזה מאכזבת”. הוא מפסיק לבוא לאסיפות ומרבה לעבוד. אלא שגם בעבודה אין נחת, הקיבוץ גדל והתפתח ועמו בא המיכון, הפרדות נמכרו כיוון שלאיש אין עוד חפץ בהן. האמונות שלו נפרטות אחת לאחת ושוב אין ערך לכל כישרונותיו.
הוא נשלח להקים בית ספר שקיים עד היום, בית ספר “אשל הנשיא ע”ש חיים ויצמן”, סבתי מספרת:
“הייתי אז בת 12, היינו נוסעים לבקר אותו פעם בחודשיים, זו הייתה נסיעה מתישה, מעייפת ומעיקה של יום שלם! הוא היה בא כל שלושה שבועות בערך לבקר, הקיבוץ היה מטפל בנו, אז זה לא היה כמו היום, היינו קמים בבוקר, הולכים לבית הספר, הולכים שעתיים לעבוד, בין חמש לשש היינו הולכים להכין שיעורים, שעה מבקרים את ההורים, אוכלים ארוחת ערב והולכים לבתי הילדים לישון. הוא לא היה ממש חסר לי כי לא ראינו הרבה את ההורים, הכל היה באחריות הקיבוץ, שום דבר לא היה באחריות ההורים”.
הרבה דברים אפשר להגיד עליו, כאב אוהב לביתו, כחבר טוב לחבריו וכמובן כחלוץ נאמן למדינה, בכל מה שהוא עשה הוא היה משקיע את כל כולו. אחותה של סבתי, צביה, שהייתה זו שנשארה לבדה בלילות בהם ירד לתל חי, מסכמת: “אין ספק שחלקו של אבא רב בזה שתל חי כיום נקודה פורחת ולא חורבה עזובה”, אני מסכימה איתה, הוא ללא ספק,
שומר גחלת תל חי!
מתוך עבודת שורשים של נינתו הגר אביחי

התחבר אל האתר
דילוג לתוכן