בכר רות

תאריך לידה:

11/07/1918

מקום לידה:

גרמניה

שם האב:

הוגו

שם האם:

לוציה

שם בן / בת הזוג:

דן

שמות הילדים:

אהוד, יהודית, יואב

תאריך נפילה / פטירה:

28/06/2012

מקום נפילה:

סיפור חיים

רות רגולסקי, נולדה ב- 11 ביוני 1918, עת פרחו פעמוני הגשם, והבשילו הדובדבנים, בעיר אוסטרודה שבאוסט-פרויסן מזרח גרמניה, ליד אגם יפה. בעקבות שריפה שפרצה בחנותם היגרה המשפחה בשנת 1930 לגרמניה לעיר ברסלאו.

בשנת 1933 הורע מצב המשפחה,  עם עליית היטלר לשלטון,  בעיר פרצו פרעות, הגרמנים שדדו בתי עסק יהודיים, כתבו על השמשות “יהודי – לא לקנות ולא להיכנס!”. למשפחה לא היה ממה להתפרנס ואימה לוצייה שהייתה מאוד מעשית ובעלת תבונת כפיים, התחילה לכבס וילונות. אביה סידר מסגרת לייבוש והיה לוקח ומחזיר את הווילונות המכובסים. עד מהרה התחילו לחפש את אחיה הבכור ליאו שהיה מוכר בעיר כיוון שסיים את הלימודים בהצטיינות יתירה, קיבל מילגה לאוניברסיטה והיה אלוף שח-מט. חיפשו אחריו בשל היותו קומוניסט בדעותיו. במשך תקופה ארוכה היו מגיעים נאצים לאחר חצות לביתם בצעקות: “אאופ-מאכן”… לפתוח… זה היה מאוד מפחיד ומבהיל. ליאו הבין את הסיכון וברח לצרפת, שם למד באוניברסיטה ואח”כ התגייס לצבא דה-גול, שם שימש כמתורגמן חוקר שבויים גרמניים.

“לאחר בריחתו של ליאו הגיע תורי”, מספרת רות. “בבי”ס לא יכולתי להמשיך ללמוד, כל האטמוספרה השתנתה, ההליכה ברחוב נהייתה מאיימת. נמשכתי לתנועת הנוער “הבונים” והלכתי לבית “החלוץ”. שם שאלו אותי אם אני יודעת לבשל, עניתי שלא, אבל אוכל לשטוף כלים וכך היה. מצאתי שם חברת צעירים ומדריכים מא”י והתחלתי לחשוב על העלייה לארץ. אבא מאוד כעס לא רצה לאבד את ביתו ואני ביקשתי את המדריכה שלי, אסתר כצנלסון (אחותה של ציפורה גלעד), שתבוא להורי ותשכנע אותם לתת לי לעלות לארץ. זה לא היה קל, לאחר שעות של ניסיונות שכנוע הצליחה לשכנע את הורי לאפשר לי לנסוע לפלסטינה לתקופת ניסיון ואם לא אקלט אחזור…  לא העלנו אז על דעתנו שהמשפחה תתפורר ותתרסק תוך זמן קצר ביותר.  הפרידה מהורי הייתה עצובה מאוד. כולם ליוו אותי לתחנת הרכבת, אימי ציידה אותי במעט שיכלה- ביגוד ומצעים עם כתובת הבית… והיו הרבה דמעות. נסענו דרך טריאסט והגעתי לארץ ב- 1.7.1935. הייתי בת 16 בלבד וזו הייתה הולדתי השנייה.

אחרי שעזבתי את הבית התערער המצב הכלכלי עוד יותר. הורי נשארו עם אחי הצעיר אהרון ואימי נכנסה לדיכאון. עולמה חרב. היא לא יכלה לעמוד בבושה של היות נתמכת ע”י הקהילה, רחוקה מילדיה. כשלא יכלה לשאת את כל שהתחולל סביבה שלחה יד בנפשה. זה קרה במרץ 1936 והיא הייתה בת 42 בלבד.

אני קיבלתי את הידיעה המרה בהיותי בהכשרה ביגור. זה היה שבר עמוק ונורא. אבי נשאר עם אחי ורצה מאוד לברוח לפלסטינה. הוא שלח לי ב- 1937 מכתב וביקש על נפשו שאגייס לו כסף לקנות את הסרטיפיקט, אבל התשובה הייתה שעוזרים רק לאנשים צעירים שיכולים עוד להתפרנס ולעבוד בארץ, בפנייה נוספת שעשיתי לקיבוץ כ”ג נאמר לי שאין כסף… כל חיי נשאתי את מועקת ההחמצה הזאת.

כך נסגרו השערים על אבי ואחי שהפכו לנתמכי סעד בקהילה היהודית שעזרה להם, ככל יכולתה. ב- 9.11.1938 – ליל הבדולח (קריסטאל נכט)- לקחו את אבי למחנה בוכנוואלד. אחי אהרון נשאר לבד, ילד בן 13 שטופל ע”י הקהילה. באחד הלילות בחצות  חזר אבי אבל היה אדם אחר. לבוש כתונת פסים, מוכה וחבול, לא יכול היה לדבר שבור ורצוץ.

ב- 1939 ממש ברגע האחרון לפני פרוץ המלחמה עלה אחי אהרון לארץ עם עליית הנוער, בטרנספורט האחרון של הרוויזיוניסטים.

בשנת 1941 נשלח אבי לטריזינשטאט שבצ’כיה. אבי נספה באושוויץ ארבע שנים לאחר היוולדו של בני הבכור – אהוד, אז לא ידעתי על כך. כשהגיעו ראשוני הניצולים משם, קיבלתי מידע אודותיו מהורי משפחת נחמן שהיו איתו בגיטו טרייזין. לא ידוע לי מה עלה בגורל אחיו הרבים של אבי דוד נוסף שלי – יוליוס נספה גם הוא, ודוד אחר שרד את אושוויץ.”  עד כאן חלק מעדותה של רות על דרך הייסורים שלה לארץ.

 

הלידה השנייה של רות הייתה כאמור בראשון ליולי 1935. ללא תמיכת אם ואב, ללא שפה, הגיעה בקיץ הלוהט לפלסטינה ונשלחה עם חברת הנוער בחסות הנרייטה סאלד, לקיבוץ יגור. המדריכים הנפלאים איתם שמרה שנים על קשר, ריככו קצת את ההלם התרבותי, זכורים היו לה הישיבה בח”א ללא סכו”מ, בספסלים ארוכים ברעש מתמיד, החצילים והזיתים מאכלים אותם לא הכירה ועוד… את זיכרונות ה”שלאף שטונדה”, וה”אפל-קוכן” הטמינה עמוק במגירת הזיכרונות ושמרה לימים מאוחרים יותר.

יד הגורל הוליכה את רות לתל-חי לתקופת הכשרה, שם הכירה את אהוב חייה דן בכר שעלה אף הוא מגרמניה ב- 1936. קשר האהבה התהדק, בסוכה, באוהל, ובחדר עם פרימוס… ובהיות אהוד עובר בן שבעה חודשים באו בברית הנישואים, בחתונה בה העבירו טבעת בין עשרים וחמישה זוגות…

בסיפורה לנעמה נכדתה, סיפרה: “באותה תקופה נדרשנו לוותר על החלומות והרצונות האישיים, החבאנו את רגשותינו ומחשבותינו, כי לא היה מקובל אז להצביע ולומר דעה שונה מהזרם הכללי. אבל היה לנו יחד נהדר, בשתייה בח”א לאחר ארוחת הערב, במפגשים בין הייקים אלו היו חיים פשוטים ויפים.”

בשנת 1942 נשלחה רות ללמוד גננת במחזור השני של סמינר הקיבוצים עם טובי המורים של אז. 17 שנה הייתה גננת וזכרה את כל חניכיה לדורותם ורבים מהם גם זכרו לה טובה עד ימיה האחרונים. 

לאחר הולדתו של אהוד, עם תום מלחמת העולם, באה לעולם הבת יהודית, ואחרון חביב- בן הזקונים יואב נולד ב- 1959.

לאחר שסיימה את תקופת הגננות, עסקה בריכוז חינוך בקיבוץ ואח”כ כמדריכה מטעם האיחוד. כשחזרה הביתה עבדה תקופה מסוימת עם אנשים עם צרכים מיוחדים ואח”כ בכלבו של כ”ג. בתוך כל אלה שמרה על צביון הבית הייקי המטופח, שהתמלא אט אט בעבודות הקרמיקה היפות שלה, וסודר בטעם אישי מיוחד ביופיו.כששיחרר הקיבוץ קצת את עול המשמעת השוויונית נסעה לחו”ל וחידשה את הקשר עם אחיה הבכור ליאו שחי בצרפת.

כשפרצה מחלתו של דן בגיל 55 הפנתה את כל מאגרי האנרגיה שלה לטיפול צמוד ונתנה לו את כל הצוף האפשרי בימים שהפכו פתאום מדודים וספורים. מותו של דן הותיר אותה עם זיכרון של אהבה יפה, התחשבות נתינה והבנה, וגעגועים שלא תמו עד יום מותה. אולם גם בחלק זה של חייה, לא שקעה במרה שחורה, בחיוניות שלה המשיכה לבקר אצל הילדים והנכדים, לארח אורחים מבית ומחוץ ולהיות פעילה ומעורבת בכל הקורה בכפר-גלעדי. עסקה בקרמיקה ועיצוב פנים, ונלחמה להקמתו של מועדון לקשיש, אותו טיפחה באהבה ובתשומת לב עד שמסרה את ה”בייבי” לאילנה חברתה הטובה.

במשך השנים כשהייתה קוראת ספר מעניין נהגה לכתוב לעצמה ציטוטים, וביניהם ציטוטים רבים אודות הזקנה. “קשישות היא השלמה” כתבה לעצמה, אך קשה היה לה מאוד להשלים עם בגידת הגוף, הפיכתה לנתמכת ושלילת העצמאות והניידות. כשגדשה הסאה הבינה שעליה לקבל עזרה וכך קיבלה החלטה אמיצה לעבור לבית-השיטה להיות קרוב לילדיה. “אני גרה בבית-השיטה, אבל זה לא הבית שלי,” טרחה להזכיר לעצמה ולילדיה, “גופי כאן וליבי שם”. וכך במשך שנה וחצי בהן שהתה בבית-השיטה הקפידה על שמירת קשר עם כל חברותיה וחבריה, על קריאה מעודכנת של “על הגבעה” על הבעת דעה בנושאים השנויים במחלוקת. עד יומה האחרון שמרה רות על אישיותה המיוחדת, העיקשת, המנווטת את מהלכיה חייה באופן עצמאי, גם כשאפסו יכולותיה הפיסיות. המשיכה לחשוב כל הזמן על הזולת, העובד/ת בבית הסיעודי, חברותיה וכמובן בני המשפחה. באחת משיחותיה האחרונות אמרה לילדיה:

“חשוב שאדם יאמץ לעצמו חוכמת חיים – להתחלק עם הזולת, אני מרגישה שרכשתי תבונה לחשוב על זה.” – זו הייתה מהות נשמתה לאורך חייה ועד כלותה.

רות נפרדה מאיתנו בצהרי יום ה’ שבת ימים ומעשים טובים, משאירה אחריה משפחה ענפה של  שמונה נכדים וששה עשר נינים.

היום שבת רות אל ארץ אהבתה- אל אדמת כפר-גלעדי, ואל אהוב ליבה דן.

יהי זיכרה שמור עימנו.

 

 

 

 

התחבר אל האתר
דילוג לתוכן