הורביץ אורי

תאריך לידה:

15/10/1926

מקום לידה:

ישראל

שם האב:

נחום

שם האם:

יהודית

שם בן / בת הזוג:

שושנה

שמות הילדים:

רחלי, נמרוד, תמר, אבנר

תאריך נפילה / פטירה:

מקום נפילה:

אורי נולד ב-15 לאוקטובר 1926 בכפר גלעדי.

בנם הצעיר של יהודית ונחום הורביץ, חברי ארגון “השומר” וראשוני כפר גלעדי. אח צעיר לישראל (שרןך) ואבינועם (אבו). את שמו קיבל לאחר שאורי בנם של פסיה ומאיר ספקטור חברי “השומר”, נפטר בכפר גלעדי בהיותו ילד רך.

כפר גלעדי של שנות העשרים, נבנתה על שלושה אדנים: התיישבות, בטחון ועליה. החיים הושפעו מהיסוד המשפחתי-חברתי של ארגון ה”שומר” שהחיים הם של משפחה מורחבת, והדבר קיבל ביטוי גם בקשר הבלתי אמצעי בין מבוגרים לילדים. ישוב קטן במאבקי הישרדות. ההורים עבדו מבוקר עד ערב כדי לאפשר העמקת שורשים ואת הקיום של המשפחות וילדיהם על הקרקע הסלעית בבדידות אין קץ. אין ספק כי המשימתיות המיוחדת של אותם חברי ארגון השומר השפיעה על הילדים ועל אורי בפרט, ועיצבה את דרכם בחיים.

ילדי הקיבוץ – ילדי ראשונים גדע, נחמן, אחיעם ויגאל, ואחריהם קבוצה א’ – אבו, יואב, אורי, עמליה, יעל ובינה ז”ל ורחל וצביה יבדלו לחיים ארוכים, גדלו יחדיו או כפי שאמרו “גדלנו כאחים” משפחה אחת גדולה, אורי היה בין הצעירים בקבוצה אך גובהו וקולו הרם הביאו אותו להיות בצמרת מובילי התעלולים של הקבוצה.

מגרש המשחקים היתה “החצר הגדולה” שם רחשו החיים, פרות וסוסים כבשים תרנגולות ואווזים. שם למדו לחלוב, הצטרפו לעבודת העגלון ולחיה האוספת את הביצים. אורי נמשך מאז ועד בכלל לעולמם של הסוסים, משה אליוביץ לימד אותו מלאכת הפירזול, האיכוף והרכיבה, וכשלא היו סוסים פנויים רכבו על האתון להביא מים לגבעה, אוכל לעובדים בשדה או לתחרויות רכיבה.

אורי העריך את אביו מאד. אביו נחום היה עסוק בפעילויות מחוץ לקיבוץ של בנית קשרים עם הערבים באזור, פעילות נמרצת לרכישת קרקעות שתאפשר הקמת ישובים חדשים באצבע הגליל, ניהול זיכיון החולה ועוד. ובפיו של אורי “אבא לא היה כמעט בבית, אימא גידלה אותנו. היא תמיד הייתה בבית כשהייתי צריך אותה”. אורי נמשך אחרי אביו ועיסוקיו. כבר בגיל עשר לימד אותו נחום להשתמש באקדח ואמר “צא לצוד ברווזים”, ואחרי שבחן אותו ביכולתו לרכב על סוס, לקח אותו עימו כששניהם רכובים על סוסים, למפגשים שערך עם מוכתרי הכפרים הערבים מסביב, מפגשים שהשפיעו מאד על אורי הילד. אורי שלט בשפה הערבית ולאורך שנים כעס שאין מלמדים בביה”ס את השפה הערבית, “שפה היא הגשר לקשר” אמר.

בשנת 1939 בטקס לילי, בסודיות מוחלטת מאחורי בית האבן – בית הספר הראשון בכפר גלעדי, נערך לקבוצתו טקס בר-המצווה בו קיבלו אקדח וספר תורה וצורפו לארגון “ההגנה”. מאז ועד אחרית ימיו, אקדח סוס וכפר גלעדי היו לחלק בלתי נפרד מביתו, עיסוקיו ותחביביו של אורי.

עד סוף כתה ח’ למד אורי בכפר גלעדי. בכתה ט’ עברו בני הכתה ללמוד ביגור, ושלוש שנים אחרונות למד בבית ספר “מקווה-ישראל”. בהיותו ב”מקוה”, נחשף להקמת הפלמ”ח, וכבר בהיותו בן 16 התגייס למחלקה “המקוואית” של פלוגה ד’ התל אביבית. עם סיום לימודיו עבר קורס מ”כים בפלמ”ח, וברוח כפר גלעדי “במקום שצריכים אותנו שם נהייה”, כחבריו מהקיבוץ ואחיו אבו, התגייס לבריגדה ולפעילות עליה ב’, שמרכז פעילותה היה באיטליה.

השירות בבריגדה טלטל את אורי, לראשונה נחשף לעולם הגדול, פגש את העם היהודי בשברו והשקיע את כל כוחו לסייע בהעלאת שארית הפליטה לארץ ישראל. לאחר שנים של פעילות נפגש במילאנו עם אחיו אבו שאף הוא שרת בבריגדה. אותו לא ראה שלוש וחצי שנים.

כפי שתיאר זאת אורי: “זיהיתי את אבו על פי הרגליים הארוכות שהציצו מתחת לאחת המשאיות במוסך. צעקתי לו אבו, צא רוצים להגיד לך שלום, והוא המשיך במלאכתו עד תום. רק אז כשיצא מתחת לרכב וראה אותי התנפלנו אחד על השני בחיבוק ארוך שמחים להיפגש אחרי כל כך הרבה זמן של ניתוק”.

כאשר פורקה הבריגדה סופית, המשיך אורי בפעילות בעליה ב’, ועיקר פועלו היה טיפול בשארית הפליטה, רכישת נשק והסלקתו בספינות שיצאו לארץ ישראל, ארגון הספינות למסען הממושך, ועלית המעפילים לספינות ושליחתן לדרכן.

יום אחד ואורי כבר פנסיונר הוא מקבל טלפון. מעברו השני של הקו אישה שעלתה בספינת מעפילים “יד גיבורי גשר הזיו”: “אני רוצה שתפגוש עם בתי אותה החזקת עם לידתה בידיך על הספינה” אורי הנרגש שקבלת אורחים הייתה נר לרגליו, ולא היה מי שרצה להיפגש עימו שלא פתח לו את דלתו וליבו כמסורת בית אבא ואימא, נפגש עם הבת לשעות ארוכות של סיפורים מצידו והוקרת תודה גדולה מצידה. אז גם סיפר לבת שגם הוא חזר לארץ על אותה ספינה כאשר הוא ועוד שניים מחבריו סגורים ומתחבאים בסליק שנבנה בספינה. כשהגיעו לחיפה, עצרו הבריטים את הספינה ושלחו את כל העולים לקפריסין. הבריטים חפשו את מסתורי הנשק שעל הספינה ולא מצאו. רק אחרי שעות של חרדה הבריטים הסתלקו, ועל הספינה עלו אנשי ה”הגנה” והורו למסתתרים לצאת, ואת מי הוא פוגש: את גרישה שינקמן.

תקופה דרמטית זו של עשיה בין השנים 1944 ל-1947, לא עזבה את אורי לאורך כל ימיו, ולימים במלאות 60 שנה לשליחות זו, הוא ארגן את החבורה שהייתה שותפה לפעילות ההצלה באיטליה וביחד הם חזרו לאיטליה למסע מרתק של סיפור זיכרונות וחוויות בעקבות פעולותיהם, שעיצבו את חייהם הבוגרים.

בשנת 1947 נישא אורי לרות אותה הכיר כשהגיעה כמורה למנרה, והם בנו בית בכפר גלעדי. בשנת 1948 הגליל נצור, נולד בנם הבכור נמרוד בבית החולים הצבאי בכפר גלעדי, ולאחריו בשנת 1952 נולדה רחלי.

מלחמת העצמאות. אורי בגליל מסייע בכל הנדרש ובעיקר בשמירה על דרך פתוחה מכפר גלעדי לראש פינה. בהתקפה השנייה על נבי יושע, אורי הוא צעיר בן 22, מפקד כיתת חילוץ היושב בבריכות כפר גלעדי בג’חולה, כשמגיעה עם שחר הידיעה על התקפה שנכשלה. אורי, יוסף קפלן, דן נחמן, ואברשה ולק עולים לחלץ את הפצועים ומגלים את השבר של מחלקות הפלמ”ח שאת חלקם הכירו באופן אישי.

אורי לא שקט ולא נינוח. הוא חוזר ומתגייס לצבא קבע עד 1956-7 אז הוא חובר לגרישה בהקמת המחצבות, משם נקרא לתפקיד רכז מחלקת הביטחון של האיחוד.

1968 רות הרעיה שהייתה מורה ומחנכת נערצת נפטרה ממחלה קשה. אורי מתלבט כיצד להמשיך מכאן ואילך ומחליט להיענות לקריאת חבריו להקים את מערך האבטחה באל על בארץ ובחו”ל. בפעילות זו הוא מכיר את מי שתהיה לימים אשתו – את שוש ונולדים ילדיהם תמר ואבנר, כאשר מרכז חייהם באותה עת ברחובות.

אך, הקיבוץ אינו יוצא מאורי, שאומר: “ישראל היא נחלתי והגליל וכפר גלעדי הם ביתי” הקשר לבית להורים, לחברים, מחזיר את המשפחה ב-1983 לכפר גלעדי.

1983-1986 אורי משתלב בענף המחצבות.

1986-1997 הוא מתמנה כמנהל מוזיאון תל חי, ושוב צועד בעקבות אביו שהיה היוזם ומקים המוזיאון בשנות החמישים, והיה מנהלו הראשון של המוזיאון.

1998 והוא בן 72 יוצא אורי לפנסיה ומשקיע את כל מרצו כוחו וכושרו לשימור ההיסטוריה והמורשת של ארגון “השומר” האזור הקיבוץ והמשפחה.

אפשר לקרוא לזה הרפתקנות ואפשר משימתיות ואפשר שליחות. מעשיו ופועלו של אורי אשר יצא מקצה ארץ לפעול ברחבי העולם, לרגע לא התנתק מערש הולדתו, מחובר אליה כתינוק בטבורו, שומר מסורת אבותיו החלוצים והמעיזים בתחושה שהוא חלק מדור שלא קראו ספרי היסטוריה אלא יצרו אותה.

שינוי באורחות החיים הקשה על אורי, הוא אהב את הקיבוץ של פעם… נלחם ככל שיכול על קיומו ושימורו של חדר האוכל בהבינו שזה מקום מרכזי לחיי קהילה חפצת חיים. בכפר גלעדי לא הזניח את חובותיו והיה משתתף בכל האסיפות והביע דעתו כמעט בכל נושא, לעיתים בהתרגשות ובקול חזק.

 אורי שהרגיש עצמו צעיר גם כשהשנים התקדמו, אהב חברים וחברים אהבו אותו, ולכל “פרלמנט” באזור ומחוץ לאזור היה מוזמן ובא וגם אם לא היה מוזמן, עם הפויקה והשירה מלוא הגרון, כמורשת רוח “השומר” שהשמחה עד אור הבוקר עם השבריות והדבקה.

חייו של אורי היו מלאים ועשירים, ויכול להיות שלא הרגשנו איך חייו הושפעו מהאסונות שפקדו את משפחתו. מסיפורי הוריו על ילדים שנולדו להם ונפטרו אחרי לידה, התאלמנות בגיל צעיר, נפילתו של יוסי קלר בעלה של רחלי אשר נפל כטייס במלחמת לבנון הראשונה, אחיו שרוך שנהרג בתאונת דרכים אחיו אבו שנפטר ממחלה, והמכה הקשה שהכתה בו עם לכתו בטרם עת של בנו בכורו אהובו – נמרוד.

בשנה האחרונה סח לי: תורה אני מתגעגע, מתגעגע מאד לנמרוד.

נוח לך אורי יקר בשלום באדמת ביתך אשר אהבת בכפר גלעדי לצד אהוביך.

הגבעה הזו תחסר אותך.

                                                                               תורה שרייבר

 

 

 

התחבר אל האתר
דילוג לתוכן