כרמלה בר

תאריך לידה:

21/07/1918

מקום לידה:

שם האב:

נחמן

שם האם:

מניה

שם בן / בת הזוג:

חיים

שמות הילדים:

חמי ז"ל, לילי, יפתח, נריה

תאריך נפילה / פטירה:

17/12/2010

מקום נפילה:

על סבתא כרמלה

 

ארוכה הדרך אל הגבעה כאן בגליל.

ארוכה ורבה ממליטופול שליד אודסה, שם נולדה הילדה מוסיה (לימים כרמלה), ב- 1918, שלישית בילדיהם של הוריה נחמן ומניה ברסלר, אחרי אחיה הגדולים אריה ודב.

 

אביה נחמן היה מנהל משלוחי תחמושת לחזיתות, מנהל בית עם ועסק הובלה. בסוף מלחמת העולם הראשונה, הצבא הלבן נכנס לאזור והאנטישמיות גברה.

הארגון הציוני סידר למשפחת ברסלר לעזוב את רוסיה עם תעודות של פליטים מארץ ישראל.

המשפחה, העלתה את שלושת הילדים, בהם מוסיה התינוקת, על עגלה ויצאה לדרך יחד עם הסבתא ואחותו של סבא. דרך הנדודים נמשכה שנתיים ובסופה הגיעו לקושטא (איסטנבול).

ב-14 בנובמבר יוצאת משפחת ברסלר הצעירה באניית משא מקושטא לחיפה.

בהתחלה גרה המשפחה באוהל, בתוך פרדס ליד רחובות.

בהמשך קיבלו בית ומניה פתחה מטבח פועלים ורכשה עז, כדי להאכיל את הפעוטה שהייתה חלשה וחולנית. האב (סבא נחמן) היה שומר הגדר וחיש מהר אף למד לדבר בערבית. ביתם השני היה בתל אביב.

בשנת 1921 עברו להתגורר בעקרון, היא מזכרת בתיה.

כאן מתחילים זיכרונותיה של אימא: היא סיפרה כיצד הגיעו בעגלה עם כל המטלטלים, הילדים אריה, דב, כרמלה וגם יוסי התינוק שנולד בינתיים. אימא שלהם דברה רוסית וילדי המושבה עמדו סביב, לועגים ואפילו זורקים אבנים. החיים במושבה זכורים לה כתקופה נפלאה, ילדות בטבע ובחופש. החיים סביב עונות השנה, הגורן, השכנים הערבים בקשרי חברות ועזרה הדדית. הווי של איכרים מעורב בהווי של עיירה יהודית.

השפות המדוברות – ערבית ויידיש.

 

לאחר מספר שנים במושבה, כאשר אבא נחמן מקבל עבודה בנמל יפו ביצוא הדרים, עוברת משפחת ברסלר להתגורר בשכונת נווה צדק בתל אביב. כרמלה לומדת בבית ספר “לדוגמא” עם המורה ברכה חבס והמורה נחום גבריאלי, מורים עליהם אמרה תמיד שהם קבעו את דרך חייה והשפיעו עליהם לתמיד.  מנווה צדק נודדים הברסלרים לחיפה.

אימא, שנקראה עד כה מוסיה, מקבלת את השם כרמלה, על שם הכרמל. בחיפה אבא נחמן עובד בנמל החדש שזה עתה נבנה ומצטרף למודיעין של ההגנה. ציפורה כבר נולדה, ואימא בת 14 מגויסת להגנה עם חבריה מתנועת “המחנות העולים”.

בכיתה ח’, מספרת אימא, התבקשו כל הילדים לכתוב חיבור: “כיצד נביע את הערצתנו לגיבורי תל חי?” – אימא כתבה שההערצה הכי טובה תהיה פשוט אם נלך וניישב את תל חי…

 לקראת סוף כיתה י”ב, הוחלט בתנועה להחיות את תל חי השוממה, וקבוצתה של אמא במחנות העולים נשלחה למשימה. אז קרא לה אותו מורה מכיתה ח’ והוציא את החיבור שכתבה. השכן של המשפחה, ערבי אמיד, נתן לה בהסתר אקדח ואמר לה להטמינו בחזייה.

היה זה אותו שכן שהיה ידיד קרוב של המשפחה ואפילו הזמין את כרמלה באחד הקיצים לבוא לבלות עם משפחתו בבית הקיץ שלהם בלבנון.

אמה של כרמלה חששה מאוד לבריאותה של הנערה. היא הכירה את בתה המפונקת והייתה בטוחה שתחלה בתל חי ותשוב מהר לבית המפנק.  אבל כרמלה הייתה נחושה בדעתה להתמודד עם הקשיים הפיזיים ולהישאר במקום.

 קבוצת של 40 בני נוער שהגיעו מגרמניה צורפה לגרעין של מחנות העולים, ויחד הם הקימו ושיקמו את המקום. בינתיים החלו קשרי ידידות עם בני כפר גלעדי ופרחו האהבות והרומנים.

אימא חברה לאברהם פורטוגלי וחברתה הטובה חנה שפירא חברה ליגאל קרול. כאשר בני הגרעין שלהם הקימו את חולתה – נשארו הן בכפר גלעדי, נישאו והתחילו את חייהן כאן.

 אחרי שחמי נולד, נשלחה אימא ללמוד בסמינר לוינסקי לגננות, ובשובה קיבלה גן. עבודתה בגן מילאה אותה בעניין ואושר. סגל ביקש ממנה לרשום תצפיות על ילדי הגן והיא עוד במשך שנים רבות אחר כך הייתה מביטה בילדים, שגדלו ובגרו והפכו אל מול עיניה להורים ולסבים, והייתה ממשיכה לרשום בדמיונה את תצפיותיה.

 אחרי שנפרדה מאברהם, הכירה את חיים שהיה נוטר ואיש קיבוץ טבריה, והתגייס באותם ימים לבריגדה היהודית, והאהבה הגדולה שלהם פרחה ושרדה שנתיים של פרידה כשהוא נשלח לאירופה, ובתומן, עם סיום המלחמה והשחרור, נישאו והקימו את המשפחה האוהבת שלנו.

 במהלך השנים עבדה אימא כגננת מסורה, כמורה וכחונכת של ילדים בעלי קשיים מיוחדים.

אבל מה שהעסיק אותה במיוחד היו חיי התרבות של המשק.

היא הפכה ל”מפיקה” של כל החגים והאירועים: סדר פסח היה השיא של הפעילות השנתית. אמא עסקה בהכנתו חודשים, מחלקת תפקידי קריאה, מחפשת שירים, חושבת על דרכים להעסיק את הילדים. היא כתבה רשימות ונהלים לכל חג ומועד וחלק מהמסורות שהקימה קיימות בכפר גלעדי עד היום.

בשנים שאחר כך עבדה גם במחצבות, כמזכירתו של גרישה, שהיה חברם הקרוב, עסקה בקרמיקה, ארגנה חוג לילדים ואף למדה פיסול בתל חי.

 את הבית שלנו מילאה תמיד ביופי וטעם טוב. גם אם האמצעים היו דלים, תמיד היה החדר מקושט בפרחים שגידלה בגינה או ענפי עצים או אפילו קוצים שאספה בשדה. מחצלת הייתה תלויה על הקיר ומדפי הספרים מלאים. היא הייתה מתכננת ואבא היה בונה בנגריה ומגשים את הרעיונות והעיצובים שלה.

על פתילייה קטנה בחדר המקלחת הייתה מכינה את החצילים המפורסמים ובשנים מאוחרות יותר, כשכבר היו מטבחים קטנים גם את המאפים שלה שכל הנכדים אהבו כל כך.

היא לא הייתה אימא מפנקת – תמיד אמרה שאיננו זקוקים לכך והאמינה בדרך החינוך הקיבוצי. אבל הורישה לנו את אהבתה לשירה ולתרבות, לתנ”ך, למקורות, לאמנות ויצירה. היה חשוב לה שנלמד מוזיקה, שנהיה אנשי תרבות. היא נטעה בנו את הקשר העמוק לטבע, לעברית הכתובה והמדוברת ולתרבות העם היהודי.

עד יומה האחרון, גם כשכבר לא דיברה כמעט ולא יצרה קשר,  הייתה מצטרפת לשירה בבית סביון וזכרה כל מילה.

 

 

התחבר אל האתר
דילוג לתוכן