אבא
זה מוזר. כשאני יושבת וחושבת על סיפורים מהחיים שלך באמת שאני מתקשה לחשוב על משהו מלפני שפגשת את אימא.
נולדת בקיבוץ, בן לסולומון שעלה מרוסיה ולדבורה שעלתה מלטביה. גדלת עם שלושה אחים – משה אמנון וחמי, ואחות – גילה.
גדלת בימים של לינה משותפת – אולי בגלל זה היית כל-כך קרוב לבני הכתה שלך.
התחלתי לחשוב על כל הסיפורים שהייתי שומעת “על הדרך”, כשהיית נפגש עם אנשים ומדבר, הבנתי שכל הסיפורים שלך תמיד היו על אנשים אחרים, בעיקר עלינו –
כמה גאה היית באייל, כשהוא שיחק טניס, סיפרת עליו ועל התחרויות שלו כל הזמן, גם ליווית אותו כמעט לכולן.
וכשאייל התגייס אז בכלל… לוחם בצנחנים! הסתובבת מלא גאווה.
אביהו – איך שלמרות כל הקשיים גדל ונלחם להתגייס, אני לא יודעת אם אביהו יודע כמה היית גאה בו על הכל, ועל התקופה האחרונה בה הוא ליווה את אמא.
ועלי – כששחיתי ועכשיו עם הלימודים…
אני חושבת שהיו כמה דברים שמאוד היית גאה בהם והסיפורים שלך היו בעיקר עליהם – אנחנו, אמא, ההורים שלך, זאב (הבן של גילה אותו אימצת כבן), האחים שלך ובני הכתה שלך.
אבל לא הרבה סיפרת על עצמך – ואולי זה העניין…
החיים שלך תמיד סבבו אחרים והיה בך עצב, מחשבות על חיים שהיו יכולים להיות ולא היו. הרבה סיפורים של “אם רק…”
לא תמיד בחרת את הדרך הנכונה ולא תמיד הצלחת לסלוח לעצמך על כך. אני חושבת שהחיים שלך היו טובים יותר אם היית לומד לעשות זאת.
כשאני חושבת עליך עולות לי המון תמונות מהילדות שלנו – איך היית מסיע את אייל לאימונים ותחרויות, נסיעות לבקר את אביהו בבית ספר ותחרויות השחיה שלי ואיך תמיד היית נוסע איתי לטבריה לבדיקות שמיעה.
היית אדם עם המון גאווה בכל הסובבים אותך.
אזכור אותך אבא גאה.
איילת
