לזכרה של עדה ענבר
אורי, דנה, עלי וחווקה
אימא,
היום בא לסיומו תהליך פרידה, שנמשך לצערנו כבר תקופה ארוכה. קשה היה לנו מאד בשנים האחרונות לראות אותך הולכת ומאבדת את יכולותייך ודועכת לאט לאט מבלי שביכולתנו לעשות דבר. לא תמיד ידענו מה את חושבת או מרגישה ואני מקווה שלפחות החלק האחרון עבר עליך בשינה וללא מכאובים.
אני מעדיף לזכור אותך כפי שהיית רוב חייך, אישה חכמה ואסרטיבית עם ידי זהב, דעות מוצקות, יושרה, רגישות ולב ענק. אבל מעל לכל היית אימא, סבתא ודודה מדהימה שראתה במשפחתה את הדבר החשוב בעולם. ידעת להקנות לנו ערכים ולחנך, גם בתקיפות כשצריך, לתמוך ולהגן עלינו ולתת מעצמך ללא גבול וללא חשבון, תמיד. יש סיפור שהוא כל כך עדה. חווי נולדה בפורים 29 לפברואר לפנות בוקר. למעשה חווי הייתה כנראה צריכה להיוולד ב-28 (ואז גם הייתה לה יומולדת כל שנה…). אימא כבר הייתה עם צירים מתקדמים בערב לפני, אבל היא הייתה חייבת להספיק לגמור להכין את התחפושות לשלושתנו הגדולים, ורק אח”כ התפנתה ללידה של חווי.
שום פרויקט או הפקה לא היו גדולים או מסובכים מידי בשבילך, צעצועים, שמיכות טלאים, חנוכיות, תחפושות, עוגות, בישולים, פרויקטים לבית ספר, טיולים, ימי הולדת ומה לא. בחריצות, בכישרון מיוחד ובהרבה בלאגן שזר לא יבין, כל דבר שלקחת לידיך הפך להיות משהו קסום.
גם עבודה והתנדבות היו ערכים חשובים בשבילך: במחצבות, בניהול האקונומיה, במשך עשרות שנים בוועדת תרבות עם סדרי הפסח העצומים, ימי הילד והפקות ענק אחרות, בריכוז הבניה והקמת שיכון ט’ שאותו ניהלת מההתחלה ועד לחלוקת המפתחות לדיירים, בהדרכה בסליקים ובמרפאת השיניים, שגם את ניהולה עשית עם כל הלב והמסירות שאפיינו אותך. פעמים אין ספור היית דוהרת למרפאה באמצע הלילה על הקלאב- קאר, עם היד על חלון הברזנט המרופט ועובדת עד השעות הקטנות על תיקון מ”היום להיום” לחבר כלשהו “כדי שיהיו לו שיניים להיכנס בבוקר לח”א”, וכשהייתי שואל אותך לפעמים למי התיקון? ולמה בלילה? כי הייתי יותר ציני ממך וכלל לא בטוח שהאיש מצדיק את המאמץ, היית צוחקת ואומרת שאת לא מנהלת חשבונות דרך השיניים…
לא תמיד היה לך קל. בעיות בריאות בגיל צעיר, הפרידה מאבא, הטיפול בסבתא חיה לעת זקנתה ומחלת הסוכרת בשנים המאוחרות, היו לך קשים מאד. אבל בעקשנות ובשכל הישר שהיו לך ידעת להיצמד למה שחשוב ולהמשיך הלאה. פעמים רבות הקדמת את זמנך, התעקשת על דעותייך ולא פחדת להיות במיעוט כשידעת כשאת צודקת. עוד בסוף שנות השישים נלחמת בלינה המשותפת ולקחת אותי הביתה בגיל שלוש או ארבע, כשחשבת שזה הזוי שאת צריכה להשאיר ילד קטן לישון לבד בגן. נאבקת בחשיפה מסוכנת לשמש והתעקשת על שרוולים ארוכים וקרם הגנה כשאף אחד עוד לא ידע מה זה, וכשהיה מקובל לתת לילדים להישרף כל הקיץ בבריכה, ועוד ועוד.
לעצמך דאגת פחות, אבל אפליה וחוסר צדק כלפי אחרים הרתיחו אותך כל חייך. באחרית ימיך השתדלנו לדאוג ולטפל בך כפי שדאגת וטפלת בנו כל השנים. עלי ודנה שהיו קרובים יותר פיזית ליוו אותך יום יום ויחד ניסינו שחייך יהיו שלווים וטובים עד כמה שאפשר. הערכים שהקנית לנו הם הבסיס שלנו עד היום. גם עתה, פעמים רבות כשיש לי דילמות אני שואל את עצמי מה היית אומרת. הצבת לנו רף מאד גבוה, אבל אנחנו מבטיחים לך אימא, שנמשיך להשתדל שתהיי גאה בנו. תמיד.
עדה
בעולמנו התזזיתי והקדחתני, עם הרשתות החברתיות והתקשורת המיידית, מוזר לפעמים איך אנשים שאינם ממש בחזית האירועים, עלולים להיעלם ולהישכח. כבר זמן רב שעדה נעלמה מהחיים היומיומיים שלנו ואני ממש חושש שדמות כזו תצא מקופחת בציבור כשלנו שחייב לה כל כך הרבה.
כאן מצד מערב, במקום שהיום שוכן הפארק, היו שני צריפים ישנים. אחד מהם שימש כיתת לימוד מלאכה. המורה הייתה אז, לפני כ-70 שנה, יהודית חרובית-קרול ז”ל. עדה, שנולדה עם כישרונות יצירה וידי זהב, גם חגגה וגם מלכה שם במלאכה. על הקיר היו פוסטרים שהיא כתבה ועיצבה, על תפירה, מהו תך קדמי ומהו תך כפול, ושם הכינו את הילדים לחיים שמחכים להם עם אינסוף מלאכות ומיומנויות. אני זוכר איך יהודית דברה עליה אז ושיבחה את כשרונה, את החריצות וכמה עזרה לה. כבר אז הייתה שם דבר. ואכן, עדה בכל חייה הייתה אישה של יצירה. אבל לא רק יצירה פיזית ופלסטית, אלא משהו הרבה יותר נרחב ומקיף . אדם של מעשה, של מעשיוּת, של מרחק אפס מרעיון לביצוע, של יכולות בלתי מוגבלות בחומרים, בחומרי עזר, בצבעים, בתפירה, בחיבור, בהפקה וגם בהפעלה של אחרים במבצעים חשובים. רק דוגמה אחת – סמלי הכיתות בחדר האוכל, שאת רובם עיצב גידי קייך ועדה הפעילה את מי שצריך, ובעיקר את רפי, להפקה המלאה. כשאומרים “כחומר ביד היוצר” המציאו את זה על עדה.
עבדה כמה שנים בהנהלת החשבונות במחצבות, בכל נושא שעסקה בו הצטיינה, בין וליד כל הכישרונות שעוד נזכיר, הייתה לה גם מודעות בלתי נגמרת לסביבה הקיבוצית, המשקית, החברתית וידעה תמיד להתבטא וגם להתרגז על תופעות ועל חריגות, לא התביישה ולא נרתעה ודעתה נשמעה וגם השפיעה. כל זה כמובן בלי לבטל את ההומור המיוחד שלה, היכולת לספר בדיחות בדיוק במקום ובזמן הנכון ולצחוק בעצמה, קצת לפני הזמן המדוייק.
העבודה בטכנאות שיניים התאימה לה מאד, ובקצב אופייני רכשה מיומנות והעֵזה גם לעבור קצת את התפר המוסכם שבין הרופא לבין הסייעת ובין הטכנאי. כך אפשר היה לגייס אותה בעיתות חרום ולפתור תקלות פתע באמצע הלילה. אני קרוב לתחום ויודע היטב עד כמה הגיעה רחוק בעיסוק הזה. לראות בעלי מקצוע מוכשרים כאלו זה ממש מרתק, איך כל תנועה היא במקומה ואיך יוצא מהיד מוצר גמור, מלוטש, מתאים ומועיל ואז נפרדים ממנו.
אבל לא רק זה. כאחת מוכשרת ואכפתית שהיא כל יכולה, היה טבעי שתתמנה לרכזת שירותים. ידעה בדיוק מה לומר לבעלי המקצוע, התענינה בכל ולא מפתיע שבגיל לא צעיר הלכה ללימודי אדריכלות בתל חי. כמה זה התאים לה.
יפה רעייתי , סיימה לימודים באותו זמן, אמצע שנות השמונים. אני ממש מייצג אותה כאן כמי שליוותה אותה עשרות שנים. יפה מספרת איך עדה בעצם ייסדה והנחילה את ניהול התכנון והבניין כיחידה משותפת, כמיקשה ניהולית אחת וכפתרון ארגוני ממוסד ונכון של צרכי הבניין, התכנון
בגיל מתקדם יורדת לסליק בסולם עם המבקרים, מקסימה אותם בידע ובכושר הסיפור ומרתקת בעניין וברצף ההיסטורי. גם כאן ההומור הוא כלי חשוב, כי מדברים על אנשים מיוחדים, מוזרים ונדירים שלא בדיוק הסתדרו עם החוקים והכללים הרגילים, ועשו מעשה היסטורי ייחודי ומדהים.
כמי שהיה שם בכל גלי החיים האלו בכפר גלעדי, אני מייחס לעדה מקום מאד מרכזי בהנחלת המורשת, בהצגת הנושאים בצורה נגישה, מעניינת ומושכת, וביצירת חוויה למבקר, שאת עקבותיה אפשר לראות ביומני הסליק שנערמים עם השנים. כל עמוד מספר ביקור.
כאבנו מאד את ההרעה במצבה הבריאותי וההתנתקות שלה מהעשייה היומיומית במרפאה ובסליקים, זה לא התאים לה והיא כל כך חסרה.
בהמשך לתחילת דברי בפתיחה, אני מאד מקווה שנמצא דרך מכובדת הולמת וראויה לשמר את זכר פעלה ותרומתה של עדה לנושאים כה חשובים בחיינו כאן על הגבעה בכפר גלעדי.
נזכיר ונזכור את עדה.
גדעון גלעדי
